הגיבורים שבינינו – בילדותה של תמרה, בברית המועצות, במלחמה, היה מחסור כל כך חמור, עד שבבית הספר, במקום במחברות, היו כותבים על עיתונים ישנים ברווח הלבן בין שורות הדפוס. על אוכל הם נהגו לחלום. לאורחת השבוע במדור “הגיבורים שבינינו” קוראים תמרה חלקובסקי, בת 88, שנולדה בשנת 1933 בדניפרופטרובסק (כיום Dnipro), אוקראינה
תיעוד וצילום: מיכאל גלעדי, קדמת צבי, מרץ 2023. “הסטודיו לצילום” דרך היין 316 א.ת. קצרין, 050-6475756.
תודה רבה לתרגום מרוסית על ידי הנכדה, ליאל אניסנקו
תמרה חלקובסקי, בת 88, נולדה בשנת 1933, באוקראינה, בת לאבא אברהם חלקובסקי ולאימא אספיר נמירובסקי. את הסיפור של תמרה תיעדתי מהשפה הרוסית בעזרת התרגום לעברית מאת נכדתה, ליאל אניסנקו וכך התגלה לנו עוד סיפור מופלא של ילדת ניצולת שואה, בגוף ראשון. המלחמה התחילה עבור תמרה ב-22 ליוני 1941, כשגרמניה הנאצית הפרה את ההסכם (מולוטוב-ריבנטרופ מ-1939) שהיה לה עם ברית המועצות ופתחה את החזית המזרחית במבצע “ברברוסה”, עם פלישתה לשטחי ברית המועצות לשעבר.
מספרת תמרה: “כשהייתי בת שנה, עזבנו את עיר הולדתי בדניפרופטרובסק, כי אבא היה מפקד גדוד בחיל התותחנים, בצבא הסובייטי. כשהייתי בת שבע, ממש בתחילת המלחמה עם הגרמנים, באמצע 1941, אבא נהרג בקרב ונשארתי לבד עם אימא ועם האח התאום, דניאל. מכיוון שאימא שלי הייתה אחות סיעודית מוסמכת, קיבלנו אני ואחי ואימא מקום במשאית האחרונה שיצאה מסלוצק (Slutsk) לבברויסק (Babruysk), שניהם בבלארוס. שם, הייתה רכבת ורגע לפני שהרוסים פוצצו את פסי הרכבת, כנגד התקדמות הצבא הגרמני, ברחנו במשך יומיים לכיוון מוסקבה (23-24 ליוני 1941), כי כל המשפחה הייתה שם.
“שם, האחים של אימא שלי אמרו לה שקשה להם לארח אותנו, אז קיבלנו הפנייה לנסוע לנובוסיבירסק (Novosibirsk), כי שם אימא הייתה יכולה למצוא עבודה בבית חולים צבאי. במשך שנה, היינו שם, אבל בגלל המלחמה והמרחק, לא היה מספיק אוכל, אז שלחו אותנו לאזור אלטאיי (Altai), ששם היה בית חולים צבאי אחר, שהיה עוד יותר רחוק. גרנו בצריף קטן ליד בית החולים וכל יום הלכנו בערך 5 קילומטר ברגל לבית הספר. שלחו אותנו אחר כך לצ’לבינסק (Chelyabinsk), בהרי אורל (Ural), צפונית לגבול עם קזחסטן. משם, עברנו למוסקבה ואחר כך, עברנו לסמולנסק (Smolensk) ושם נולדה נכדה שלי ליאל. בגלל המסירות של אימא, היא זכתה ב’אות הגבורה כנגד האויב’, מכיוון שטיפלה בפצועי מלחמה קשים בבתי חולים צבאיים שונים, במשך כמעט כל המלחמה.
להתקרב למנורה
“אני זוכרת כשהיינו ילדים, לא היה לנו משחקים. כשעזבנו את דניפרופטרובסק, ארזנו את כל הרכוש שלנו במזוודות, אבל הצבא זרק את כל המזוודות מהמשאית, כדי שיהיה יותר מקום לאנשים, לברוח בנסיעה ברכבת. כל מה שנשאר לנו אתנו זה שמיכה חמה אחת. המשחקים היחידים שהיה לנו במלחמה זה ספרים מהספרייה בבית הספר. קראנו כל הזמן שיכולנו, אבל מערכת החשמל המרכזית לא הייתה טובה, אז הנורות הבהבו ולא האירו כמו שצריך כל הזמן. לכן, כדי לקרוא כשהיה חשוך, הייתי לוקחת כיסא ושמה אותו על השולחן ושם, הייתי עומדת, גבוהה על הכיסא, כדי להיות קרוב יותר לנורה החלשה, כי רציתי להמשיך לקרוא. גם היינו ממציאים כל מיני פטנטים בעזרת פחית משומשת ריקה, חוט עשוי מצמר גפן ודלק מזוט שהיה הופך למנורת קריאה. היה חסר המון דברים וגם בבית הספר לא היה לנו מחברות, או נייר לכתוב, אז היינו כותבים על דפי עיתון משומשים, על הלבן בין שורות הדפוס. גם דיו לא היה לנו, אז המצאנו דיו כשערבבנו מים עם פחם. גם לא היה לנו עטים, אז אני זוכרת שבנינו עם ענפים של עץ אורן עטים עם ציפורן ברזל #86, שהשתמשו בו בכל ברית המועצות אז. לא היה ממש אוכל, אז היינו חולמים מה היינו אוכלים, אם היינו יכולים לבחור. שיחקתי כל הזמן עם אחי התאום משחק דמיוני על אוכל. שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול הכי בעולם? אז אחי ענה שכל מה שהוא רוצה זה החלק הקשה של הלחם השחור, עם קצת מלח. זהו! זה היה החלום…
“רוב הזמן אכלנו תפוחי אדמה. היינו קונים את הכי קטנים, כי הם היו הכי זולים. בעוד סיפור אני נזכרת: פעם אחת, מכיוון שלא היה לנו כלי מטבח, אימא קנתה סיר גדול, שמה מים ותפוחי אדמה להתבשל על התנור חימום בצריף. אחרי הבישול, הרמתי את הסיר והתחתית של הסיר נשארה דבוקה לתנור הברזל הלוהט, עם כל תפוחי האדמה. הסיר פשוט התפרק וכל תפוחי האדמה נפלו. פחדתי שאימא תעניש אותי. נורא נבהלתי. אולי אני הרסתי את הסיר החדש? כי ידעתי שמרוב שאין לנו מה לאכול… אבל אימא לא כעסה עליי.
“גם היינו שומעים הרבה רדיו וקוראים המון. הרגשנו שעכשיו זה מלחמה וזה לא זמן מתאים למשחקים, כי כולם ידעו שזה מלחמה, המון הרוגים. כל המלחמה, היינו ישנים על שקים מבד, ממולאים בקש, במקום מזרון.
להתאהב דרך מכתבים
תמרה: “רק בתחילת המלחמה בנובוסיבירסק, הבנתי בפעם הראשונה שאנחנו יהודים, כי היו לנו שכנים שקראו לנו שמות גנאי אנטישמיים כמו ‘ז’יד’ ועוד קללות. ככה נודע לי שאני יהודייה. מיד שאלתי את אימא מה זה יהודים ואימא ענתה שאנחנו שונים. כשעברנו לאלטאיי, שם לא היו צוחקים עלינו. בעלי, כמו אבא שלי, היה גם איש קבע. היה לנו סיפור אהבה ארוך מאוד ומיוחד. הכרנו בכיתה ז’, בבית הספר בסמולנסק. בעלי היה יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות ממשפחה רוסית שורשית, לא יהודית, אבל כל החברים שלו היו יהודים והוא לא הרגיש משהו מוזר בזה. כשאני נסעתי ללמוד סיעוד במוסקבה, הוא התקבל לצי הצוללות של חיל הים הסובייטי בריגה (Riga), לטביה. אבל אחרי שגילה שהוא סובל ממחלת ים קשה, עבר לסנט פטרסבורג, למכללה צבאית של חיל הקשר ושם התחלנו להתכתב כל תקופת האוניברסיטה, במשך חמש שנים, עם מאות מכתבים וככה התחלנו להתאהב והיינו נפגשים פעם בכל כמה חודשים.
“כשסיימנו ללמוד באוניברסיטה, ב-1956, התחתננו ויכולנו להישאר במוסקבה, אבל הוא היה אידאליסט שהאמין שצריך ליישב את המזרח הרחוק ושצריך להגן על הגבול המזרחי של ברית המועצות. כך היה, שהוא קיבל תפקיד להיות אחראי על מערכות הגנה אוויריות כנגד חיל האוויר היפני. גרנו בתת-תנאים. לפעמים, בעלי היה צריך לצאת מהבסיס כדי להפליג לבסיסים באיי קוריל (Kuril Islands) הרחוקים, צפונית ליפן ולפעמים, בשל מזג אוויר קיצוני, היה נתקע שם שבועות מבלי שהייתה לו אפשרות לחזור לבסיס-האם והביתה. שם שירת רוב חייו, על הגבול המזרחי של ברית המועצות לשעבר, בגבול עם סין ויפן.
לאחר המון שנים בצבא הקבע, חזרנו מהמזרח הרחוק לסמולנסק, כשהנכדה שלי ליאל נולדה, בשנות ה-80′. לפני שש שנים, בסוף שנת 2017, נפטר בעלי ונשארתי לבד עם בתי, כי נכדתי ליאל כבר עלתה קודם לבדה לארץ. מיד התחלתי לטפל באישורים כדי לעלות ארצה וכמה חודשים אחר כך, עזבתי את סמולנסק והצטרפתי לנכדתי ולמשפחתה, במושב נוב, ברמת הגולן. כיום, אני גרה במושבה קדמת צבי, צמוד לבית של נכדתי ליאל ושני ילדיה, הנינים שלי, בני שבע וארבע. יש לי שתי בנות, ארבעה נכדים ושלושה נינים”.
קוראי “שישי בגולן” המעוניינים להמליץ על סיפור חייו של ניצול שואה מהגולן,
נא ליצור קשר עם מיכאל ישירות בנייד: 050-6475756.
