עצרתי טרמפ לנערה בלי בית. עזבה מזמן. הוריה ויתרו עליה. סבתא עוזרת לה, בלי שהם יידעו. צמחה, השלימה בגרות ותלמד אדריכלות. מקרה קשה, שאולי ייגמר טוב
אני נוסעת במכונית. ברדיו מתנגנת מוזיקה ישראלית משובחת. השמים בצבע תכלת יפה כל כך, האדמה מסביבי צבועה ירוק עז. פרות בקר חומות בקצה הכביש. אני אוהבת את השקט הזה שיש לי עם עצמי בנסיעות. זה זמן מצוין למחשבות, עם מוזיקה נהדרת, בסגנון שלי, בווליום שמתאים לי.
בתחנת האוטובוס, עומדת נערה צעירה, עוצרת טרמפים. תיק ענק מונח לידה. אני עוצרת לה. היא לא שואלת לאן אני נוסעת. פותחת את הדלת האחורית זורקת את התיק הכבד פנימה ועולה. היא סוגרת את הדלת.
“יש לך מסכה?”, אני שואלת אותה.
“איבדתי אותה“, היא מתנצלת, “אם זה לא בסדר, ארד“.
אני נותנת לה מסיכה רזרבית שהייתה לי באוטו.
“חגורה“, אני מבקשת. היא חוגרת את עצמה.
“לאן את צריכה?”, אני שואלת. היא שותקת לרגע, אני מחכה שתענה. עוברות כמה שניות.
“אני לא יודעת“, היא אומרת לי, “עוד לא החלטתי לאן. לאיפה שתיקחי אותי, זה סבבה“. הטלפון שלי מצלצל. אני עונה. מסתבר ששכחתי לקחת אתי משהו חשוב מהבית ואני צריכה לחזור. מתלבטת אם להציע לה לחזור אתי ואז נמשיך בנסיעה. לא בא לי שהיא תעצור טרמפ שיהיה לא טוב בשבילה. בכלל, אני ממש לא אוהבת שהילדים עוצרים טרמפים, על אף שאני מכירה את הקושי עם התחבורה הציבורית. מעדיפה שנסיע ונחזיר ושלא ייסעו בטרמפ.
אני מחליטה להציע לה לבוא אתי. היא מעדיפה לרדת. אני נוסעת הביתה, 10 דקות לכל כיוון וחוזרת והיא עדיין בתחנה. אני עוצרת לה שוב ולמרות שתכננתי נסיעה שקטה, רק אני, הנוף והמוזיקה, אני מתחילה לפתח אתה שיחה. היא די מהר משתפת אותי שעזבה את הבית לפני שנים, עברה בין בתים ופנימיות וכרגע, היא מטיילת. מסתובבת אצל חברות וקרובי משפחה ותכף היא מתחילה ללמוד. אני מנסה להבין למה עזבה.
ההורים שלי מאוד דתיים“, היא משתפת אותי, “ואני בחרתי שלא. התחלתי לעשן כנערה ועזבתי את הלימודים. אז לא התאים להם שאקלקל את האחים שלי, יש לי עוד שבעה והם מעדיפים שלא אהיה בבית. הם שניהם מורים ולא נעים להם שיצאה להם בת כמוני, מורדת
“ההורים שלי מאוד דתיים“, היא משתפת אותי, “ואני בחרתי שלא. התחלתי לעשן כנערה ועזבתי את הלימודים. אז לא התאים להם שאקלקל את האחים שלי, יש לי עוד שבעה והם מעדיפים שלא אהיה בבית. הם שניהם מורים ולא נעים להם שיצאה להם בת כמוני, מורדת“.
“הם לא דואגים לך?”, אני שואלת, קצת בחוסר טקט.
“נראה לי שזה לא ממש אכפת להם. אף פעם לא הסתדרתי אתם. מגיל קטן, הם תמיד רבו אתי והעירו לי על כל דבר ובכלל, אחרי שגם התגייסתי לצבא, אז בכלל הם התביישו בי“. אני מסתכלת עליה. היא נראית ילדה צעירה, היא כבר בת 23 ויפה כל כך, עיניים עם אור וברק, שלא מסגירים שעברה טלטלה לא קטנה בחייה. אני מנסה לחשוב מה גורם להורים שהם גם אנשי חינוך לוותר עליה, על הבת שלהם. אני ממשיכה להתעניין, מה היא מתכננת להמשך, הילדים שלי בטח היו אומרים שאני חופרת, אם היו בסביבה, אבל היא מסקרנת אותי. היא מתכננת ללמוד אדריכלות, השלימה בגרות בעצמה במכינה, חשבה להתחיל ללמוד השנה ובגלל הקורונה ביטלה.
כשתתחיל ללמוד, תשכור דירה. בינתיים, חבל לה על הכסף. אז איך את חיה? איפה גרה? מאיפה הכסף? אני ממשיכה להתעניין. היא עובדת. סבתא שלה עוזרת לה, בלי שההורים ידעו.
“אני לא לבד בעולם“, היא מרגיעה אותי, “יש לי המון חברים שפגשתי בחיים והמשפחות שלהם הפכו למשפחה שלי. ההורים שלי ויתרו עליי, אבל יש לי הרבה הורים מאמצים“. אני מתרשמת מאוד מהאישיות שלה.
אני מגיעה ליעד והיא צריכה לרדת.
“אז החלטת לאן את ממשיכה?”, אני מתעניינת.
“נראה לי שאפגש עם חברים שיוצאים לעשות קטע מ‘שביל ישראל‘, התלבטתי אם להמשיך לטייל, או לעצור לנוח קצת, אחרי שטיילתי כמה ימים בגולן“, היא כבר משתפת אותי בפתיחות. ילדה טובה, אוהבת את הארץ, כבר לא דתייה ומעשנת, אבל ערכית, מנומסת וחכמה, אפשר היה להתרשם מהר.
היא לא הסכימה לחשוף את שם המשפחה ומאיפה היא. למרות הכעס על הוריה, מעדיפה לשמור על פרטיותם. אחרי שירדה מהרכב, הרגשתי מועקה. תהיתי אם אי אפשר היה לגשר בינה לבין ההורים. בנסיעה של שעה, לא באמת הצלחתי להבין את כל הסיפור שלה, אבל זה סיפור עצוב שנגע בי והלוואי שיכולתי להאיר את עיניהם של ההורים שלה שוויתרו עליה ככה.
כל ילד הוא אור מיוחד ואסור שיותרו עליו. במקרה שלה, היא אולי קצת מורדת, אבל גם מוכשרת ולוחמת, הצליחה לצמוח, להשלים בגרות, כנראה שיש לה גם משענת ותמיכה. ילדה אחרת הייתה עלולה ללכת בדרך אחרת וליפול למקומות קשים. לפעמים, אני פוגשת סיפורים והלב נשבר ואם אימא אחת שוויתרה על ילד שלה קוראת את הטור הזה, שתתעורר הלוואי.
