כיתות הכוננות של הגולן נמצאות בחזית היישובים. חברי הכיתות הם מאומנים וערוכים לכל תרחיש ובעיקר, מאפשרים לנו לישון קצת יותר בשקט
כיתות הכוננות היישוביות, הפרוסות בכל יישובי הגולן, מורכבות מלוחמים שתפקידם לתת מענה בזמן אמת בכל אירוע חירום בתחומי היישוב, על פי תכנית פעולה ותרגולות סדורות מראש. כיתות הכוננות הן כוח התנדבותי בימי שגרה, שבשעת חירום, כמו בימים אלה, מגויס כחיילי מילואים.
כיתות הכוננות בגולן הן יחידות מאומנות. כמו בהרבה אזורים אחרים ברחבי הארץ, הן מצאו את עצמן עם חוסרים בציוד, בתחילת המלחמה. לשמחתנו, בהתארגנות מהירה, החוסרים הושלמו וחברי הכיתות מצוידים על פי הנדרש. ביקרנו חלק מכיתות הכוננות, שמענו על האימונים, שמירת הערנות, הדריכות והמוכנות של החברים לתת מענה הולם לכל תרחיש אפשרי.
אריאל פראלטה שביט, ממבוא חמה, סיפר לנו שהם מתאמנים שלוש פעמים בשבוע. כך הם שומרים על כשירות ומעלים את הרמה המבצעית שלהם. חלק מהאימונים מתקיימים עם הצבא וחלק הם אימונים פנימיים של כיתת הכוננות.
אריאל: “השבעה באוקטובר היה אירוע משמעותי לכל הרבש”צים וכיתות הכוננות בארץ. בבת אחת, כולנו נזרקנו לאלף ואחת משימות קריטיות; גיוס האנשים, ציוד, ניירת, תיאום מול הצבא, ענייני חימוש, אימונים, בירוקרטיה, ת”ש. זו כמות עבודה בסדרי גודל מטורפות וביישוב, אתה כרבש”צ, ממלא תפקיד של מפקדה שלמה לבד”.
המלחמה תפסה את מבוא חמה במצב טוב יחסית. כל השנים היה “משוגע לדבר” אחד, שראה כחלק מתפקידו לראות גם תסריטים הכי מופרכים והזויים שיכולים להיות.
“מכיוון שאנו יישוב קדמי צמוד גדר, לאורך השנים, היה לי יחסית יותר פשוט לשמור על רמה גבוהה של הצטיידות וכלי נשק בקיבוץ. חלק כתוצאה של התעקשות וחלק מרכישות פרטיות של ציוד שהקיבוץ ביצע. במבחן התוצאה, זה הוכיח את עצמו. באותה שבת ארורה, שעה אחרי שהחלה הפשיטה של החמאס, כינסתי את כיתת הכוננות לנשקייה. תוך עשר דקות, היו פה 18 לוחמים חמושים עם כלי נשק ארוכים ועם כל הציוד הדרוש עליהם. מאז, הרחבנו עוד יותר את כיתת הכוננות. אז פעם היה פה רק ‘משוגע’ אחד. עכשיו יש 28 כאלה”.
מוכנוּת נכונה
אנחנו כבר כמעט חודשיים וחצי מאז שההחלה המלחמה. האם הדריכות ביישובים והבדיקות בשערים עדיין נחוצות?
אריאל: “בפירוש, כן. זה נחוץ משום שאין לוח זמנים לטרור וגם בשביל תחושת הביטחון של התושבים. אנשים חשופים למדיה ומבינים שגם אם כולנו קצת התרגלנו לשגרת החירום, יש פה מלחמה שנמשכת וכל רגע יכול לקרות משהו. יש לנו בקיבוץ 10 חבר’ה שהיו במסיבה בדרום וניצלו. יש פה שש משפחות של מפונים. לא חסרות תזכורות לתקופה שבה אנחנו נמצאים ומכאן גם הצורך של התושבים בתחושת הביטחון.
“התושבים נפגשים עם כיתות הכוננות בשער, אבל המוכנות נמדדת בעשרות דברים נוספים. אימונים, תרגולים, אנשים שלא עוזבים את היישוב בתקופה הזאת, כדי להיות מוכנים לכל תרחיש ועוד. כל חברי כיתת הכוננות נמצאים תחת צו שמונה, למרות שהם בעצם עושים את המילואים ביישוב שבו הם גרים.
“הרגשת האחריות היא גדולה, כשאתה יודע שמדובר באוכלוסייה שלך, בהגנה על חברים, שכנים ובני משפחה. זה נותן מוטיבציה אחרת. אפילו בפן המבצעי, אנחנו מגדירים אירוע ביטחוני ביישוב קודם כול כאירוע רגשי, לנו הלוחמים. זו הקהילה שלנו. חיילים שבאים מבחוץ כדי לעבות את ההגנה, נדהמים כשהם רואים שחברי כיתת הכוננות יודעים לזהות לפי צלליות בחושך את מי מחברי הקהילה אנחנו רואים. כולנו מכירים את הקיבוץ על בוריו וזה בא לידי ביטוי גם בהיכרות שלנו את הטופוגרפיה ואת המבנים. ההיכרות הזאת מחדדת את החושים והופכת אותנו ליעילים ונכונים ופחות פזיזים”.
האם יש שחיקה בקרב הלוחמים אחרי חודשיים וחצי שבהם אתם שומרים על מתח גבוה כל כך?
“בוודאי שיש שחיקה, אבל חשוב לומר שהמוטיבציה לא כהתה בכלל. את השחיקה אנחנו מפוגגים באמצעות יציאה לחופשות ריענון, גם אם הם נשארים בפועל בקיבוץ. הם עולים על אזרחי וההוראה אליהם היא לא לחשוב בכלל על המילואים. אפשר לנסוע גם מחוץ לקיבוץ, תוך שמירה על סדר כוחות שיכול להגן על היישוב”.
שינוי ביחס
תחושת הביטחון של התושבים היא הדבר החשוב ביותר העומד לנגד עיניו של דותן יוסף, רבש”צ אליעד.
דותן: “יש ציפייה מכיתות הכוננות להמשיך להפגין נוכחות על מנת להקנות תחושת ביטחון לקהילה, כאשר לצד זה, חייבים לשמור על היערכות ומוכנות לכל תרחיש. בימים אלה, מה שיותר מעסיק אותי זה לא המצב כעת, אלא השאלה מה יהיה בעוד שנה, או שנתיים. האם אנחנו נצליח לשמר את אותה דריכות ומוטיבציה גם אז?”
שגרת הביטחון ביישובים תשתנה גם לאחר תום המלחמה?
“לדעתי, זה חייב לקרות. בוא נודה על האמת: יישובי עוטף עזה ויישובי הגולן צמודי הגדר, זה למעשה אותו סיפור, אחד לאחד. אולי האיום הוא לא באותה רמה, אבל החשיבות למוכנות של כיתות הכוננות שלנו זהה לדרישות בעוטף. לפני השבעה באוקטובר, לא כולם הבינו את זה והיום, זה ברור לכולם. גם בתוך היישובים.
“אנחנו נלחמים בטרור וגם הצבא הכי מסודר וטכנולוגי לא יכול לעצור טרור במאה אחוז ולכן הייחס לכוחות המקומיים חייב להשתנות והוא כבר משתנה. מצב שבו ביישוב סמוך לגדר יהיו רק עם שני כלי נשק ארוכים, אסור שיחזור על עצמו. לשמחתי, הצבא החליף דיסקט והפנים את החשיבות של כיתות הכוננות ביישובים והצורך במוכנות ובהצטיידות שלהם. קיבלנו כבר מסרים ראשונים שעומדים להעביר לנו ציוד חדש, לדאוג לאפודים קרמיים וקסדות, בחודשים הקרובים. חבל לי שהלקח היה צריך להילמד בצורה כל כך כואבת. באירועי השבעה באוקטובר בעוטף, נהרגו תשעה רבש”צים ועשרות אנשי כיתות כוננות. בשש השעות הראשונות של האירוע, אלו האנשים שניהלו את המערכה מול מחבלי החמאס. הצילו בגופם משפחות ויישובים שלמים”.
זום עם הרבש”צים של העוטף
איך משמרים את המוכנות של כיתות הכוננות לאורך תקופה כל כך ארוכה?
דותן: “אני בונה תכנית אימונים שבועית ומגוון את האימונים. במקביל, משחררים את החבר’ה להתרעננות, לעבודה, לחופש, תוך שמירה על סדר כוחות מספק ביישוב. אנשים יכולים לתכנן את זמנם שבוע קדימה וכך זה מאפשר את המשך המוטיבציה וההתגייסות ומונע שחיקה. מהרגע הראשון, אנחנו מבינים שזאת ריצה למרחקים ארוכים”.
גם באליעד, כמו ביישובים אחרים, הלוחמים בכיתות הכוננות מגיעים עם מוטיבציה אחרת לגמרי. תחושת השליחות שבאה עם הידיעה שאתה שומר על הבית שלך, על הקהילה שלך, על המשפחה שלך, היא שונה. לאור האסון שקרה לנו, לא צריך להסביר את הצורך להירתם לכיתות הכוננות.
“בסופ”ש הקרוב, יש לי אירוע משפחתי במרכז הארץ. מהיום שהחלה המלחמה, אני לא יצאתי מהיישוב, אבל בסופ”ש הקרוב, אני אסע. אני מרשה את זה לעצמי מתוך ידיעה וביטחון מוחלט שאני משאיר את היישוב בידיים הכי טובות בעולם של הסגן שלי, המפקדים וחברי כיתת הכוננות. האנשים האלו לא רק הכי מאומנים ומוכנים, הם גם הכי מסורים”.
בנוסף לתפקידו כרבש”צ ומפקד כיתת הכוננות באליעד, דותן מדריך גם כיתות כוננות של יישובים אחרים בגולן. הוא מספר לנו שבכל מקום הוא מזהה את הרצינות, ההתנדבות וההבנה של האנשים שהם בעצם אלו שעומדים בחזית. הם הכוח המאומן ביותר שקיים ביישוב. אף אחד לא ידע להילחם יותר טוב מהם ביישוב שלהם וזה מה שיציל את היישוב.
“לאחרונה, קיימתי לחברי כיתת הכוננות שיחת זום עם הרבש”צים של יישובי העוטף. הם באו וסיפרו את הסיפורים שלהם ללוחמים שלנו. זה מזיז אותך, בין אם אתה רוצה ובין אם לא. אם אנחנו לא תהיה פה, אף אחד אחר לא יהיה”.
דותן אומר שחייבים לתת מענה לתחושת הצורך בביטחון שעלתה אצל כולם. לדבריו, ברור לחלוטין שכלי הנשק צריכים להיות שמורים בבתים של האנשים, כי נשק שאיננו צמוד או זמין ללוחם הוא חסר משמעות. הדבר הכי חשוב בעיניו זה שרטוט מחודש של העבודה מול הצבא. כיתות הכוננות הוזנחו במשך שנים וייקח זמן לייצר מחדש מנגנוני תקשורת.
הבאנו כאן מדבריהם של שני רבש”צים, אבל הם מייצגים את כל מפקדי וחברי כיתות הכוננות בגולן. האמונה הפנימית של הגנה על הבית, על הקהילה, החברים והמשפחה, היא הכוח שמניע אותם ומעניק להם את האנרגיה להתאמן קשה ולשמור על כוננות, דריכות וערנות, לכל אורך התקופה. אנחנו כולנו יודעים שהם כאן בשבילנו. מתפקידנו להיות כאן בשבילם. נקווה, כולנו, שלא נזדקק להם.
