דניאלה שאול הגיעה לקצרין ב-1982 ומצאה יישוב צעיר, משפחות שבונות בית כמעט מאפס והרבה מאוד מה לעשות. השפיעה בדרכה על לא מעט דברים שנשארו כאן עד היום
מאת: נירית שמש דיין
דניאלה שאול הגיעה לקצרין ב-1982, כדי לערוך את "ארץ הגולן" ומצאה יישוב צעיר, משפחות שבונות בית כמעט מאפס והרבה מאוד מה לעשות. מאז, היא הייתה עיתונאית, מעצבת, יזמית ופעילה בחיי הקהילה, לקחה חלק במאבק על הגולן והשפיעה בדרכה על לא מעט דברים שנשארו כאן עד היום. בפרק השביעי בסדרת "קצרין של פעם", היא חוזרת אל הימים הראשונים, אל האנשים, המאבקים, היוזמות והרגע שבו הבינה: הגעתי הביתה. במסגרת סדרת הכתבות "קצרין של פעם – האנשים, הסיפורים והזיכרונות" ולרגל 49 שנים להקמת העיר, אנו חוזרים אל ותיקי קצרין, אל סיפוריהם ואל הימים שבהם הכול רק התחיל.
דניאלה, בואי נחזור ל-1982. איך הגעת לקצרין, מה הביא אותך דווקא לכאן ומה את זוכרת מהרגע הראשון שבו ראית את היישוב הצעיר?
"לאחר שלוש שנים בקיבוץ יהל, שאליו עברתי הודות לנישואיי לניסים, הבנתי שהחיים השיתופיים וההחלטות של הציבור לניהול חיינו אינם מתאימים לי עוד.
"היכרות מוקדמת עם שמעון שבס, הביאה לבקשתו לעבור לגולן, על מנת להמשיך את עבודתה של רמונה בר לב, כעורכת 'ארץ הגולן'. כשביקרתי לראשונה בקצרין, בספטמבר 1982, אמרתי לעצמי שיש כאן מספיק קוצים לטעמי, יש כאן מה לעשות. סמי בר לב, ראש המועצה המיתולוגי של קצרין, העביר אותי ועדת קבלה זריזה, יצאתי לראשונה אל טיילת 'גמלא' וחשתי שהגעתי הביתה.
"במקביל, הוצעה לי משרת כתבת בעיתון הארצי 'דבר' ובשבועון 'דבר השבוע', המוביל במדינה, לסקר את רמת הגולן וגבול לבנון. חילקתי את זמני בין כל אלה, ללא רכב או רישיון נהיגה, כשהטלפון היחיד שעמד לרשותי היה במשרדי המועצה, בהם כתבתי ביום את 'ארץ הגולן' ובלילה, הכתבתי ידיעות לכתבנית בעיתונות הארצית. מי שמע על סלולר או אינטרנט באותם ימים?"
איך נראו החיים בקצרין של תחילת שנות ה-80'? איפה גרתם, מה כבר היה כאן ומה עדיין היה חסר, מי היו האנשים שסביבכם ואיזו תחושה הייתה בקרב המשפחות הצעירות שבנו כאן חיים כמעט מהתחלה?
"באותם ימים הייתה בניית רובע 'נווה' בעיצומה, הקוטג'ים האחרונים נמכרו לצערי ושכרנו דירה ברחוב הדס 26. אחרי החיים בקיבוץ, זכיתי לראשונה להיווכח כאן בקצרין מהי עזרה הדדית אמיתית. גרנו בקומה שנייה, ללא מכונית או טלפון, מתחתינו משפחות בצבא הקבע, עם טלפונים שהוצעו מיד לשימושינו, לקבלת שיחות והוצאתן, עם מנות קוסקוס נפלאות שעוברות מדירה לדירה, עם דלתות לא נעולות והילדים, בהם מיכל בכורתנו בת השנתיים, משחקים ביניהם.
"בשנותיה הראשונות, קצרין לא הייתה מקום קל לחיות בו, אך הרבה עזרה הדדית כיפרה על כל הקשיים. את עבודתי בעיתונות הארצית נאלצתי לנטוש אחרי שנה, עקב היריון בסיכון ומשנולדה בתנו השנייה, היה עלינו לנסוע לא מעט לבתי החולים בצפון ובמרכז, לא תמיד היה במקום רופא שיכתוב הפניה והווטרינר הרשותי, ד"ר אמנון, עשה זאת עבורנו. בתקופות שלא היו ברשותנו מכוניות, תמיד הוצבו מול ביתנו שתיים-שלוש מכוניות של תושבים, לשימושינו, כשנרצה. על המחסור ברופאים בימינו הראשונים ענתה רינה דגני ז"ל, שביקרה אותנו לא אחת – לבדוק, להושיט יד תומכת וכתף מחזקת. כשנדרשו תרופות בדחיפות, הצילו אותנו צוותי ה'כללית' וה'לאומית' בקצרין, שבשעות לא שעות, דאגו להשיגן ממרפאותיהם, גם מהכפרים הדרוזיים.
"אלה דברים שאי אפשר לשכוח. בקצרין, היה בתחילה סופרמרקט יחיד, בניהולו של הנרי ז"ל, כשהיה צורך בחלב עזים לריפוי, הוא טרח להזמין אספקה קבועה שלו מתל אביב. הייתה אז, ונשארה עד היום, ערבות הדדית, תמיכה וחסד, שלא ידעתי כמותן עד שהגענו הנה.
"כאן המקום להוסיף שבמהלך זמני הלא-פנוי, למדתי בלילות ובשבתות באוניברסיטה הפתוחה לתארים ראשון ושני, בלימודי תקשורת ותרבות, אותם סיימתי בהצטיינות. עבודת הגמר שלי לתואר השני הייתה ניתוח ופענוח רשתות החסד והצדקה בקצרין. הנושא והתיאורים זכו להתפעלות רבה בין המנחים, הודות לכך זכיתי בציון הגבוה בתואר".
"ארץ הגולן"
עוד לפני קצרין – מאיפה את מגיעה? ספרי קצת על הבית שבו גדלת והדרך שעשית עד שהגעת לגולן
"נולדתי בשנת 1946, להורים יוצאי גרמניה, בקיבוץ מעין צבי ואני בוגרת הלינה המשותפת. מאז ילדותי, ציירתי והעליתי תפאורות לחגים בקיבוצי. כך הגעתי ללימודים במגמת מורים לאמנות בסמינר 'אורנים' ולאחר מכן, המשך בבית הספר הגבוה לציור – 'קלישר 1', בו שימשתי אף כמורה. אל תחום העיצוב הגעתי במקרה, לאחר מלחמת יום כיפור, במפעל למוצרי נוי בקיבוצי וכנראה הצלחתי…
"אריאנה הרן-הכהן, אז עורכת הביטאון 'איגרת' של איחוד הקבוצות והקיבוצים, קראה משהו שכתבתי לראשונה בחיי לעלון בקיבוצי והודיעה לי שמקומי ככתבת ומעצבת בעיתון התנועה. לאחר התלבטות, עזבתי את ההוראה וכשחנה זמר, אז עורכת 'דבר', קראה אחת מכתבותיי, היא הזמינה אותי להיות כתבת בעיתון הארצי. כך, במקרה, הגעתי אל תחום העיתונאות ודרכה גם להיכרות עם ראשי התנועות והמזכירים, בהם גם ניסים שהיה לבעלי ואבי שלושת ילדיי ושמעון שבס".
אחד הפרקים המעניינים בסיפור שלך הוא העיתונות המקומית. איך הגעת לעריכת "ארץ הגולן”, מי עמד מאחורי העיתון ואיך בכלל הפיקו עיתון מקומי באותן שנים – הרבה לפני מחשבים, אינטרנט ורשתות חברתיות?
"באותה תקופה, 'ארץ הגולן' היה אחד הגופים המשותפים לשתי המועצות בגולן, כמו גם מחלקות הרווחה, המוזאון, פינוי האשפה, המתנ"סים ואחרים. משרדי המועצות שכנו בצפיפות בבית קומות ברחבת שיזף. מכונת הכתיבה הכדורית היחידה במקום התפנתה עבורי רק לאחר שהמזכירות סיימו יומן. כשהקלדתי שם לראשונה, קרא יהודה ראובן ז"ל לכל העובדים לראות איך 'דניאלה מקלידה בלי להסתכל'… הייתי היחידה עם 'הקלדה עיוורת' בקצרין. את 'ארץ הגולן' הקלדתי והדבקתי על נייר מילימטרי, ציירתי אותיות ועיטורים ביד וכך הובא לדפוס הראשון בקצרין 'לפיד הגולן', לאחר שעבר את עיניהם הבודקות של ראשי המועצות וסגניהם, בהדפסת שחור-לבן ושני צבעים בשער".
מה היה תפקידה של העיתונות המקומית בקצרין ובגולן של אותם ימים?
"העיתונות המקומית הייתה 'ארץ הגולן' לבדו, עיתונות מאוד 'מִטעם' ואני ניסיתי ככל יכולתי להציג בה את פניה המגוונים של החברה בגולן, יוזמת דיונים בין המגזרים השונים, כולל הדרוזים, שעליהם עשיתי את סדרת הכתבות הגדולה אי פעם עבור 'דבר השבוע'. אומנם עיתונות מ'טעם', אך הודעתי לראשי המועצות שהאוכלוסייה תראה את פניהם בתקשורת המקומית לא יותר מפעם בשנה והם נענו בשמחה. לפי אמונתי, גם היושבות בטיילת 'נווה' בקצרין יוכלו לראות את עצמן בעיתון, שהאוכלוסייה תפגוש את עצמה מקרוב וגם את פני עברה, אף עתידה, באמצעות העיתון. לכן יזמתי סדרה של כתבות בנוסח 'הייתי מספר שלוש של משאית אשפה', 'של פקח עתיקות'. בלילות, התלוויתי למתנדבים של המשטרה, מג"ב, פקחי רשות שמורות הטבע, לסייר האזורי, לנהגי המועצה ועוד.
"יוזמה נוספת היה שימוש במקומי כעיתונאית יחידה בגולן לתיקון עוולות שההתיישבות התקשתה להתמודד אתן. כאשר עלתה מכונית פרטית באש, על כל יושביה, בכניסה לקצרין ולא היה כאן שום אמצעי להציל… גייסתי את עמיתיי בעיתונות הארצית בצפון והודות לסערה שהקימו, הוצבה תחנת הכיבוי הראשונה בקצרין ובגולן.
"באותה תקופה, נהג הצבא בגולן כבשלו, התקשיתי להאמין כשנוכחתי שמובילי טנקים פורקים את משאם בכיכר המרכזית בקצרין, בה נמצא היום פסל השער. טלפון למפקד האוגדה אז, מתן וילנאי, הביא אותו למקום לפקד על המובילים להתפזר ולהבטיח שיפרקו במקומות אחרים. הוא אף הבטיח לאסור על רכב צבאי כבד לשעוט ברחובותיה הראשיים בקצרין.
"את נקודת מילוי המים במכליות הבטיח להזיז מהכניסה לקצרין אל צפונה משם. כאשר מונית של מטפלות עלתה על תיל שהותירו מחסומים, פניתי שוב לאוגדה, כל המחסומים הוחלפו בתקינים. אחד משיאי הפעילות שלי נגע לירי בלתי פוסק בלילות ממטווח הטנקים באחמדיה. הודות למספרי הטלפונים הצה"ליים שהיו בידיי, לא היססתי להתקשר לאוגדה לדרוש להעיר את המפקד כי 'אם דניאלה לא ישנה בשלוש בלילה, גם האוגדונר לא יישן'. המפקדים התחלפו בזה אחר זה ושנת התושבים הפכה לסיוט.
"לילה אחד התקשרתי ללשכת אלוף פיקוד הצפון להעיר אותו, כי 'אם דניאלה לא ישנה, גם האלוף לא יישן'. למזלו, הוא ישן בביתו, אך ההודעה הועברה אליו למחרת וטלפון מלשכתו הגיע אל סמי בר לב, לברר מה הגברת רוצה. כך, סוף סוף, נחתם הסכם בין הצדדים שהמטווח לא יפעל עוד בין השעות 23:00-06:30 ותושבי קצרין זכו לשנת הלילה שלהם.
"שיא נוסף היה כשמצאתי בדרך מקרה מסמכים צבאיים מסווגים כ'סודי ביותר' בערמת אשפה, בווסט. כתמורה להשבתם, דרשתי את פינוי הערמות הענקיות של הפסולת, שהותירו יחידות שונות ברחבי הגולן. אלוף הפיקוד אומנם דרש לפטרני, אך מפקד האוגדה, עמירם לוין, נענה וצה"ל שבת מאימוניו ליום שלם על מנת לנקות, לא לפני שנשתלו שיחי וורדים סביב המפקדות הראשיות, כהצעתי. טיפלתי גם בבעיות שונות מול מע"צ, בנושאים כמו מעברי טנקים ושילוט, מול קופות החולים, המשטרה, מקורות ועוד.
"תחום נוסף שעמד לנגד עיניי היה רווחת ילדים ונשים, לכן הייתי שותפה להקמת מועצת הנשים הראשונה בגולן, כשמטרתנו הייתה לראות נשים מעורבות במנהיגות בקהילות השונות ופועלות ביישוביהן למען רווחת הנשים והילדים. יחד עם הגר פלד, ממעלה גמלא, הצלחנו להבטיח תקציבי סוכנות להקמת עסקי נשים ביישובים, אך אני כתושבת קצרין, לא נהניתי מהם, לצערי.
"הגולן זה הבית שלי"
בהמשך היית מעורבת גם במאבק על הגולן ובצד הגרפי והתקשורתי שלו. מה את זוכרת מהתקופה שבה עתיד הגולן עמד במרכז הוויכוח הציבורי בישראל?
"כאשר הוכרז לראשונה על המאבק על הגולן, כבר הייתי בעלת עסק פרטי לעיצוב ובין מקימי המרכז למחוננים במכללת תל-חי. לפני סוכות, היה צורך דחוף להפיק 'פלייר' למטיילים הרבים שיגיעו. אלי מלכה נבחר לעמוד בראש המאבק והוא הזעיק אותי למשרד הקטן שהוקצה לוועד יישובי הגולן, בבית המועצה המקומית קצרין.
"בשל אהבתם של הישראלים לנחלי הגולן, הצעתי לו לצייר מפה בה מודגשים נחלי הגולן הזורמים לכנרת, עם הסיסמה שעלתה בדעתי באותו רגע: 'הגולן, המים של המדינה'. באותה פגישה, התווינו כבר את הטיעונים המרכזיים לשמירה על הגולן. היינו רק שנינו בוועד, אבל הבטחתי לו שנעשה רעש שישמעו בכל העולם. מה שקרה… אלי ביקש עיצוב לוגו לוועד ולמאבק, עם הסיסמה של אורי אורבך ז"ל – 'שלום עם הגולן' וכשהבאתי אליו ואל סמי את העיצוב, הוחלט שישמש הסטיקר הראשון במאבק ואף הלוגו של הוועד.
"על שאלת ההצטרפות למאבק השבתי לעצמי: 'יום אחד תאמרי לעצמך: יכולתי להציל את הגולן ולא עשיתי כלום'. כך, הצטרפתי לרמונה בר לב, שהייתה המפיקה והמנסחת והייתי המעצבת של המאבק על הגולן, עם מחשב מקינטוש ישן ועייף, שעיתונאי עמית התקשה להאמין שהקמפיין הגדול ביותר במדינה מתנהל דרכו. חיברתי גם סיסמאות כמו – 'הגולן זה הבית שלי' ואחרות ועיצבתי סטיקרים וכרזות ופלריגים בלי סוף.
"במקביל, השתתפתי גם בהסברה פעילה לקבוצות ישראליות והסברה באנגלית לתקשורת זרה, בהיעדר די דוברי אנגלית בין המסבירים. סירבתי להשתתף בפאנלים שבהם התעמתו נציגי הוועד עם תושבי גולן תומכי הנסיגה, בטענה שאני לא דנה על הבית שלי עם איש.
"כך עבדתי באותה תקופה בשלושה תחומים במקביל: העיצוב, ההוראה בתל-חי וכתיבה עבור 'ארץ הגולן' ומאוחר יותר 'שישי בגולן'. במקביל, בלילות – השלמת תארים אקדמיים. מישהי אמרה פעם שלנשים העסוקות ביותר יש הכי הרבה זמן. כנראה…"אך סביר להניח ששלושת ילדי, מיכל מוריה ועובד – שילמו כאן מחיר לא קטן, או שאולי נהנו משפע המטפלות שעמד לרשותם״
פרק נוסף בחייך הוא החינוך והעבודה עם ילדים מחוננים. איך הגעת להקמת המרכז למחוננים בתל-חי ומה משך אותך בחינוך ובחיפוש אחר דרכי הוראה חדשות?
"כשעזבתי את עריכת 'ארץ הגולן', פנה אליי מנהל המרכז למחוננים, עמי קוטון, בהמלצת מנהל 'נופי גולן', שאצטרף לצוות המקים של המרכז, כמנחה לביקורת התקשורת וחקר. השבתי שאני לא כל כך מורה, אצלי התלמידים יושבים על השולחנות והרצפה, ואני מלמדת יחפה… זה קסם לו, כנראה. במהלך השנים, הבנתי שאם ארצה להצמיח את דורות המחוננים המיוחדים שהגיעו לכיתותיי, עליי לפעול אתם תוך שימוש בכלים שלהם ובפלטפורמות בהן הם מביטים בעולם: המחשבים, הטאבלטים, והסלולריים.
"כשצפיתי במורות עוברות בין התלמידים ואוספות את הטלפונים הסלולריים, הבנתי בדיוק איפה אסור לי להיות. תהיתי איך להשתמש בכלי האהוב עליהם כל כך בשיעוריי וכך נולדה צורת הוראה, בה השיעור כולו מתנהל דרך 'ווטסאפ' כיתתי, המוקרן על מסך, שמבטל לחלוטין את קיומו של הלוח. תלמיד ללא סלולר פתוח על ברכיו – לא יכול להשתתף והילדים סירבו להאמין מאיפה נפל עליהם המזל הזה. לימדתי תחומים בתחום המגדר, ביקורת התקשורת, הסוציולוגיה והמעמדות, דרך ניתוח תצוגות אופנה, על תפקידם של האימוג'ים בתוך השפה, ביקורת הקולנוע וכמובן הנושא המרכזי שלי – לימוד מיומנויות חקר אקדמי".
בחירה מוצדקת
סמי בר לב היה דמות מרכזית מאוד בשנים הראשונות של קצרין. מה היה הקשר שלך אתו, איך את זוכרת אותו ואת דרך העבודה שלו ומה לדעתך הייתה תרומתו לעיצוב אופייה של קצרין?
"קשריי עם סמי היו של אמון מוחלט, עד כדי כך שכאשר ביקשתי ממנו ידיעה לתקשורת המקומית הוא נהג להשיב: 'אני סומך עלייך. תכתבי בעצמך ואני אאשר'. הוא תמיד מחל על כבודו כראש רשות, כל כולו מסור לקצרין ולגולן. יחד עם ניסים ושלומית נמליך, יצרנו לצדו מעין ועדה לחזות העיר ומאוחר יותר, הייתי כמו יועצת סתרים שלו לנושא. אחת ההחלטות החשובות נגעה לשאלת הצבת פסלים בכיכרות והוא קיבל את הצעתי שלא להציב פיסול עכשווי של אמנים מקומיים, על מנת שלא ליצור מחלוקת, אלא לחלופין – את העבר היהודי המרשים שלנו בכיכרות השונים.
"כאשר היה בעבר פרויקט ציור על תיבות 'בזק' בידי תושבים בקצרין, פניתי בדחיפות לסמי על מנת להפסיק את התופעה, שכיערה יותר מאשר סייעה. 'אז תציעי משהו אחר!', כעס סמי. דווקא נעניתי: אם התושבים מעוניינים להביא ברבים אמירה חזותית, נספק מקום מסודר, שניתן להחלפה מדי עונות. כך יזמתי את קיר-הגלריה המוכר כבר שנים, כאשר אני מעניקה את התכנון וההדמיות הוויזיאליות כמתנת הוקרה לסמי ושמחה לראות איך השנים חולפות והקיר במקומו".
כשאת מסתכלת היום על קצרין של 2026, מול קצרין שאליה הגעת ב-1982 – מה השתנה לטובה, מה אבד בדרך? האם את מרגישה היום משהו מהרוח ומההתלהבות שהיו בקצרין הצעירה של שנות ה-80'?
"חששתי מאוד כאשר סמי החליט שלא להמשיך להנהיג את קצרין ואני שמחה להיווכח שיש מי שרואה את שליחותו בקצרין לא פחות ממנו – ראש המועצה הנוכחי, יהודה דואה, שתמכתי בהתמודדות שלו על ראשות המועצה ולמרות שיחותיי אתו אומַר שהפתיע אותי מאוד. אני עדיין שמחה להיענות לבקשותיו לסייע בתחומים שונים, לכהן בהנהלת המתנ"ס, בוועדת חזות העיר ושמחתי כשקיבל הצעותיי להסב את שמות הרחובות ברובע 'היובל' להנצחת יחידות שלחמו על הגולן. אם כי הודות ליצירתיות שלו, למרץ האדיר, לתבונה ויכולת מנהיגות, לצוות שגיבש סביבו, הוא בעצם לא צריך אותי".
לסיום, אחרי יותר מארבעים שנה כאן – אם היית צריכה לבחור כמה רגעים, אנשים או מפעלים שמספרים את הסיפור האישי שלך בקצרין, במה היית בוחרת? ומה מבחינתך הופך את קצרין, אחרי כל השנים האלה, לבית?
"אני חושבת שנגעתי בכל תחום מחיי הקהילה כאן במהלך השנים ושמחה בכך. כשהגענו, פרס ראש המועצה האזורית גולן את מפת היישובים בפנינו ושאל: למה קצרין? הכול פתוח בפניכם, רק תבחרו. השבתי לו שכבר בחרתי בבית שלי בקצרין, למרות אהבתי ליישובי הגולן. זו הייתה בחירה מוצדקת".
