טעות רווחת היא לשייך את העם הצ’רקסי לעמי ערב. מקורם של הצ’רקסים הוא בהרי הקווקז והם ובאו לאזור בידי הע’ותמנים כדי ל”טפל” בכנופיות הבדואים
אביתר ליכטמן, בית ספר שדה קשת יהונתן.
רובנו נתקלנו בשיטוטינו בגולן במושג “כפר צ’רקסי”. אם זה בחושניה, שעל יד קשת, או במעיין “עין מוקש”, שליד קיבוץ עין זיוון. לא רחוק משם, גם הכפר צורימן ובקיצור, כמו שאתם מבינים, ברחבי הגולן פזורים לא מעט כפרים צ’רקסיים. הצ’רקסים מקוטלגים אצל רבים מאתנו יחד עם הערבים והבדואים ואולי גם הדרוזים, כמיעוט שחלקו נושא בעול הצבא והמדינה.
אבל בשונה מהדרוזים, הבדואים, או הסורים שישבו פה בגולן, הצ’רקסים במקורם אינם עם ערבי, על אף שהם מוסלמים. מה הם כן? הצ’רקסים לא הגיעו לאזור מחצי האי ערב, או מאפריקה, אלא דווקא מאזור הקווקז ומיד נביא את סיפורם המעניין.
הצ’רקסים, שמכנים את עצמם “אדיגים”, מונח שמשמעותו “האדם השלם”, הם קבוצה של 12 שבטים מאזור הקווקז, שמרכיבים את העם האדיגי. עד לפני כ-900 שנה, דתם של הצ’רקסים הייתה פגאנית והם סגדו לאלילים מקומיים. בהמשך, חדרה הנצרות לאזור מחייתם בקווקז והם קיבלו אותה עליהם, תוך שהם שומרים גם על חלק ממנהגיהם הקודמים. בסביבות המאה ה-15, חדר האסלאם לתחומם והשבטים הצ’רקסים קיבלו עליהם אותו בצורה מלאה, בגרסתו הסונית.
עדיין נשארת השאלה הפתוחה, כיצד הגיעו שבטים קווקזים ליישב כפרים בארץ ישראל? ובכן, הצ’רקסים מגיעים לארץ, בשתי פעימות. הפעימה המוקדמת יותר, שאותה אנחנו רואים בעיקר בשרידי מבנים ברחבי הארץ, הייתה עם מכירת רבים מהם כילדים, על ידי משפחותיהם, לטובת שימוש כלוחמים, תחת שליטים ברחבי העולם המוסלמי. הילדים חונכו בחינוך צבאי, נחשבו ללוחמים ללא חת והיו במעמד של חיילים-עבדים. הממלוכים הגיעו יחד עם שליטיהם ולחמו במזרח התיכון, עד שבסופו של דבר, מרדו באדוניהם והשיגו את השלטון לעצמם, במה שיקרא בהמשך בארץ ישראל והאזור “התקופה הממלוכית”. חשוב לציין, שהצ’רקסים היו רק חלק מהממלוכים והילדים/נערים הגיעו גם מעמים אחרים – גיאורגים, עיראקים ועוד.
בגולן, התמודדו העות’מנים עם שבטים בדואים נוודים, שלא סרו למרותם. כתגובה, חיזקו העות’מנים את האזור באוכלוסייה שתהיה נאמנה להם, הצ’רקסים ותדחק את האוכלוסייה ה”בעייתית”
היסטוריה ומנהגים
הפעימה השנייה והמרכזית יותר, גם בתודעה הצ’רקסית, היא סביב המאה ה-19. באותו זמן, קיסרות הצאר ברוסיה, אחרי תהליך ארוך של פלישה אטית ומתמשכת לקווקז, מתחילה בביצוע טבח-עם בצ’רקסים. המספרים המדוברים הם למעלה ממיליון צ’רקסים שנרצחו ועוד כ-600,000, שגורשו מהקווקז.
השלטון העות’מני, שזיהה בצ’רקסים פוטנציאל גדול לעיבוי אזורי ספר וראה בהם לוחמים טובים, קרא להם להתיישב בשטחי האימפריה ובהמשך, יתגלגלו חלקם לארץ ישראל. ספציפית בגולן, התמודדו העות’מנים עם שבטים בדואים נוודים, שלא סרו למרותם. כתגובה, חיזקו העות’מנים את האזור באוכלוסייה שתהיה נאמנה להם, הצ’רקסים ותדחק את האוכלוסייה ה”בעייתית”. הצ’רקסים מתיישבים בשתי נקודות מרכזיות – בגליל ובגולן. במלחמת העצמאות, מצטרפים הצ’רקסים שבגליל לכוחות צה”ל ומסייעים להם בלחימה. בהמשך, הם גם יקבלו עליהם את גיוס החובה וישאפו לשירות קרבי, עד ימינו.
לעומתם, הצ’רקסים בגולן הם בעלי אוריינטציה יותר “סורית” ולאחר מלחמת ששת הימים, הם עברו לשטחי סוריה, עד היום.
אחד מהמנהגים המעניינים אצל הצ’רקסים, קשור במוסד הנישואין. בשונה מתרבויות דומות, גם בתקופות קדומות יותר, לכלה הצ’רקסית תמיד הייתה הזכות לבחור למי להינשא ובעיקר, למי לא להינשא. במקרה שהורי הכלה התנגדו לנישואין עם חתן ספציפי, השתרש מנהג “החטיפה”. ה”חתן” מגיע רכוב על סוס בשעות החושך לכפר, חוטף את הכלה (בהסכמתה) ואז יורה באוויר שלוש יריות. המשפחה ובני הכפר יוצאים למרדף אחריו. במידה שהוא נתפס בשטחי הכפר, הוא מוותר על האפשרות להינשא לבחירת לבו. אם הצליח לחמוק אתה אל מחוץ לתחומי הכפר, אזי הוריה מקבלים עליהם את הקשר ומסכימים לנישואין.
אחד הכפרים הצ’רקסים שנשתמרו בצורה הטובה ביותר הוא הכפר חושניה, הסמוך לקשת. בשיטוט קל באזור, תוכלו לזהות חלק מבתי הכפר ואת המבנה הבולט ביותר: המסגד, שנמצא בסמוך לכביש. כעת, עם בוא גשמי הברכה עלינו, במקום מתקיימת גם שלולית חורף קטנה ויפה ואם יתמזל מזלכם, תוכלו לפגוש את בעלי החיים שמגיעים גם הם ליהנות ממנה.
אביתר ליכטמן, בית ספר שדה קשת יהונתן
לפרטים ותגובות: evykeshet@gmail.com
