הטיול התגלה כקונספירציה זדונית להוליכנו, על כל שנותינו, במסע מפרך. מזל שזכרתי להביא קופסת תירס מתוק
מאיר שרמן
חדי העין בינינו שמו לב שהפעם, בטיול “בעקבות הפריחות”, ביקשו להביא מקלות הליכה, למי שיש, בנוסף לכובע, מים ונעליים גבוהות. עד כה, לא הזכירו לנו בטיולים המוצעים – מקלות הליכה.
בדיעבד, התברר לנו כי הפעם, נקלענו לתכנית זדונית של הליכה, מאתר גמלא עד חניון דליות… הליכה נטו. לא טיול, לא אוטובוסים, אלא מסע כומתה לוותיקים.
ההתחלה הייתה עלא-כיפאק. מכוניות האיסוף מהיישובים הביאו אותנו לחניון גמלא, שם ישבנו לאכול ארוחת בוקר, תדלוק של לחם פירות, לצד ביצה קשה עם זיתים, לקראת המסע.
ליווה אותנו מדריך צעיר מקיבוץ דפנה, אייל גארי. כולנו שמנו לב שמדובר ב”חתיך הורס”. בהמשך, התברר שהוא מלא במעלות נוספות. סבלנות וגישה למטיילים ותיקים, כושר הרצאה ויכולת ללמד, אז הלכנו אחריו… בגמלא, שמענו על הנשרים, עלינו למצפור וכאחלו על פי הזמנה, יצאו כל עופות השמורה במחול הדגמה אל מול עינינו המשתאות. עיטים, חוויאים, רחמים ונשרים דאו בתוך זרמי האוויר החם של החמסין.
בתצפית על העיר גמלא, שמענו הסברים על המרד בגליל, תולדותיו של ההיסטוריון הקדמון יוסף פלביוס וזכינו להכיר מטיילת מקרבנו, שהעידה כי השתתפה בחפירות לגילוי העיר, יחד עם שמריהו גוטמן, הארכיאולוג המיתולוגי.
משם, התחלנו ללכת לכיוון חניון דליות, לאורך ערוץ נחל גמלא ונחל דליות, עד לחניון. להפתעתנו, ליוו אותנו העופות הדואים לאורך המסלול, עד שהתעייפו וחזרו למקום קינונם. אנחנו, לעומת זאת, לא התעייפנו והמשכנו עוד ועוד ללכת.
בדרך, ראינו דולמנים, פרחי פרג שאולי היו נוריות, קלחי עקוב, צנון בר ושום לבן ו… מאות בני נוער, שהתברר כי הם עושים את דרכם בדיוק מולנו בשביל הצר. בעוד אנו הולכים לכיוון חניון דליות, הם הגיעו משם וכעת הם נדחקים מולנו…
בדרך, ראינו דולמנים, פרחי פרג שאולי היו נוריות, קלחי עקוב, צנון בר ושום לבן ו… מאות בני נוער, שהתברר כי הם עושים את דרכם בדיוק מולנו בשביל הצר. בעוד אנו הולכים לכיוון חניון דליות, הם הגיעו משם וכעת הם נדחקים מולנו…
המפגש עם הנערים והנערות היה מרענן. רבים מהם נעמדו מתוך כבוד לוותיקים ואפשרו לנו לעבור תוך שהם שואלים ”צריכים עזרה”? ומושיטים לנו יד. בפעם הראשונה שנשאלתי, השבתי בשלילה מנומסת, אך השביל גמל לי בהחלקת פתע ומצאתי את עצמי נחבט בקרקע הקשה. מכאן ואילך, לא סירבתי לשום יד מושטת…
אייל גארי, המדריך, הבטיח לנו שמדובר בחמשה קילומטרים בלבד, שמפרידים בין גמלא לחניון דליות, אלא שנראה שהוא התכוון לקו אווירי, אחרת איך ייתכן שהלכנו כארבע שעות?
בג’וריה
הטיול הסתיים בחניון דליות, שם ישבנו לנוח ולארוחת צהריים. הפעם זכרתי להביא קופסת תירס מתוק. זו, יחד עם נקניק הקבנוס, עשו את שלהם והשקיטו את קרקורי הרעב, שהופיעו אצלי לקראת שעת הצהריים.
מחניון דליות, נסענו לעוד נקודה בטיול, מקום בשם בג’וריה, מטרים ספורים מצומת נטור, על ציר המפלים. מקום שעברתי לידו מאות פעמים ובכל זאת, לא ידעתי על קיומו של מאגר החורף בשם בג’וריה. במקום יש מים במשך כל השנה, גם משום שמי הגשמים נקווים שם וגם משום שבמקום ישנה נביעה קטנה, שתורמת למאגר וגורמת לו להיות איתן.
משם, עלינו למכוניות האיסוף, שעכשיו היו מכוניות הפיזור. עלינו אליהם בשארית כוחנו, שהותש במסע הרגלי הזה. על גבי הספסלים המרופדים יכולנו להתרווח ולהתלונן… מי על כאבי ברכיים ומי על עייפות אטומית…
אני ואשתי היינו הראשונים לרדת (מושב יונתן) ורגע לפני הירידה מהמיניבוס, אמרתי לחבריי: “איזה כיף לכם, לפניכם עוד חצי שעה של אפשרות להתלונן…”, אבל מכל עבר שמעתי מחאות: מה פתאום, כבר שכחנו את הקשיים, הכול היה נפלא”…
ככה זה כשאתה יוצא עם וותיקים: הזיכרון שלהם הוא כבר לא מה שהיה פעם.
