אך ניתן האות לצבע הסגול, המסוגל להוציא אסיר ממסגר, הבנו ש”זהו, אנחנו מממשים את תכניתנו ויוצאים אל המרחב”. ותיקי נוב מטיילים ושובתים בעכו
כתבה: דבורה בר
יצאנו אל הטבע לראות נופים, לחוש עולם שעמד מלכת במובן מסוים, בתהליך העולמי של פריצת המגיפה החמקמקה. הקורונה שהתמקמה לה גם בארצנו והפכה מציאות לאי ודאות ושגרה שהתהפכה והפכה לסימן שאלה גדול של מחשבות ותהיות.
עוד בימים הראשונים שבהיסטוריה, שלפני היות קורונה שליטה, תכננו כמדי שנה, ותיקי נוב, לטייל ולשבות יחדיו בעכו, למען הגיבוש הגילני. הזמנו חדרים, קבענו עם מדריך מסלול שילמנו וחיכינו. אולם תכנון, מחד גיסא ומציאות, מאידך גיסא – גזרות הסגר היפנו את המשאבים פנימה, איש איש ספון בביתו, מנותק באופן חזותי אמתי ממשפחתו, ילדיו נכדיו וחבריו.
כך זומזמו להם חודשי האביב במחול המפגשים הווירטואליים, השיעורים השיחות הישיבות וגם דיבורים והרהורים ודאגות וכל מיני הגיגים ומסרים. אולם אך ניתן האות לצבע הסגול, המסוגל להוציא אסיר ממסגר, הבנו ש”זהו, אנחנו מממשים את תכניתנו ויוצאים אל המרחב”. במכוניות ולא בהסעה, במסכות ולא בפנים גלויות, ברווחים ולא צפופים.
כמו ילדים שששים אלי דרור, יצאנו בבוקר יום שישי אל הגליל המערבי ונופיו המרהיבים. כביש הצפון לקח אותנו אל חוויה מיוחדת בפארק אִדמית, ביקור במערה, הלא היא אחת משתי מערות האזור – “מערת קשת”
כמו ילדים שששים אלי דרור, יצאנו בבוקר יום שישי אל הגליל המערבי ונופיו המרהיבים. כביש הצפון לקח אותנו אל חוויה מיוחדת בפארק אִדמית, ביקור במערה, הלא היא אחת משתי מערות האזור – “מערת קשת”. המערה היא בפועל קשת ענקית התלויה על פני תהום. אי פעם בהיסטוריה, היא הייתה סגורה מכל העברים רק שתהפוכות גיאולוגיות חשפו את פתחה הדרומי, התמוטטות חשפה את תקרתה וכל מה שנשאר הוא קשת סלע מרשימה, שמבין עוגניה משתלשלים גולשי חבלים בקריאות מרגשות. ממרפסת המערה תצפתנו לכיוון מערב, מהלבנון ועד הים התיכון ועריו הצפוניות.
תבלין היחד
ההמשך היה בדגש היסטורי ימי חומה ומגדל, ההתיישבות בצפון והעלייה לחניתה. בחניון “חומה ומגדל”, שביער חניתה, סעדנו את לבנו ומכאן, ירדנו לשכשך רגלינו עם עם ישראל, שהסתער בהמוניו על עין חרדלית, שלמרגלות מבצר המונפורט. עין חרדלית הוא אחד המעיינות המערביים של נחל כזיב. המקום שופע מים בזכות הגשמים המרובים שירדו השנה. נהנינו מקולות המים ונתזיהם המרעננים. החיכוך עם המטיילים הכניס מעט “חרדת קורונה”, אך צלחנו את המחסום.
נפרדנו מאיש האשכולות, איתן עומר המדריך (לפנים באבנ”י אית”ן, כיום במורשת) ופנינו לאכסניית הנוער אנ”א “אבירים”, שבעכו. אנ”א – אכסניות נוער ארגון. בכניסה למקום. חתמנו על הצהרת בריאות, חומנו נמדד כחוק ולאחר אישור, זכינו בחדרים . ככה זה כיום. יש תהליכיות קורונאית.
השבת, שמוגדרת כשבת גיבוש חברתית לבני הזקנה, השיבה והגבורות, הפעילה את תבלינה המיוחד של “שבת אחים גם יחד”, לאחר יותר משני חודשי פירוד. קבלת שבת מרגשת בשיר וסיפור קירבה לבבות. תפילות השבת נערכו לפי כללי המרחק, הכיסוי והגילוי. הסעודות נערכו בהפרדת שולחנות, “זוגות זוגות”, כמעט כמו בתיבת נח. מזנון ההגשה הופעל על ידי מלצרים שעמדו מאחורי פרגוד הפרספקס, התורים לחלוקת המזון השתרכו מתוך מרחק, בין מבקש מזון לזה שאחריו. תחושה סוריאליסטית במקצת שהזכירה את המסטינג בטירונות. (אהה, נוסטלגיה אהובתנו). שיעורים ושיחות בענייני המקום והזמן נתנו מפי מרצי צוות “ארץ אהבתי” (ארגון לטיולים) ושיאו של יום היה טיול משובח בעכו העתיקה וחומתה המרשימה, עם ד”ר צבי הרשפר. אמנם תחושת החולין שבמקום העיבה על תחושת השבת, אבל עכו אמרה את דברה. לפי המסורת, מי המבול הגיעו עד חופי העיר והקב”ה ציווה על המים לא להמשיך עוד כי “עד פה תבוא ולא תוסיף”, (איוב ל”ח, י”א). פה כמו כה. והנה לכם רמז לעכו.
שער הכניסה
לעכו היסטוריה עתיקה והיסטוריה חדשה. היא עיר שדרכו בה לראשונה בארץ הקודש כובשים, אומות וגם יחידים, מהעת העתיקה, דרך ההלינסטים והרומאים, הערבים והצלבנים, הממלוכים והעות’מנים והבריטים ואף יחידים, רבנים ואנשי שם כמו ר’ חיים בן עטר, הלוא הוא “אור החיים הקדוש”, ר’ משה חיים לוצטו, הרמח”ל, שנספה בה במגפה ורישומו בה נחתם בבית כנסת על שמו, ר’ מנחם מנדל מויטבסק, עם 300 חסידי הבעש”ט, ר’ נחמן מברסלב ועוד רבים וטובים, שעכו היוותה להם את שער הכניסה לארץ ישראל. חתמנו את השבת בשירת געגועים של בין ערביים ויצאנו בהבדלה אל ימות השבוע, מאוששים ורעננים, עם תהייה קלה: מה תעולל הקורונה בשבוע הבא לטובה? אבל לנו היא גילתה את שמחת החבורה בצוותא.
