אני יוצאת מהאוטו ומרגישה שמשהו חסר לי. סקירה מהירה: הנייד, משקפי השמש, התיק, הטבעות, האיפור – הכול במקום ועדיין, מה שכחתי, מה חסר לי?
בוקר אחד, כשאני יוצאת מהאוטו, אני מרגישה שמשהו חסר לי. מנסה לחשוב מה. הנייד ביד, התיק עליי. מציצה לתוך התיק, הארנק נמצא, הטבעות ביד. לפעמים, אני מורידה אותן באוטו, למרוח קרם ידיים, במיוחד בתקופה הזאת, שהידיים שלי יבשות. לא נעים להיות אישה עם ידיים יבשות. אז אני משתדלת להקפיד ולמרוח. אז גם הטבעות ביד והידיים ענוגות. גם משקפי השמש על העיניים, למרות שלא ממש הייתה שמש. אולי לא התאפרתי, חשבתי לעצמי. חזרתי למכונית. הצצתי במראה, יש קצת איפור. תמיד מרגיש לי שאני נראית חיוורת בלי עיפרון שחור וקצת אודם ואז עלולים לחשוב שאני לא מרגישה טוב ובגלל זה אני חיוורת. מסתבר שזו רק הרגשה שלי, אבל ככה אני.
בקיצור, לא הצלחתי לגלות מה שכחתי ועדיין הייתי מוטרדת שחסר לי משהו. ממש הרגשתי את זה. התחלתי ללכת ואז אני רואה מולי כמה אנשים ואופס… אני קולטת: שכחתי לעטות מסכה. זה מה שהיה חסר לי.
בהתחלה, הייתי שוכחת אותה כל הזמן ולא שמה לב בכלל ששכחתי והנה, הרגל של כמעט שנה והיא הפכה להיות חלק ממני וכשאני יוצאת בלעדיה, היא חסרה לי. היא הפכה להיות פריט קבוע שמחובר אליי, ממש כמו לשים אודם, כמו לקחת את הנייד
בהתחלה, הייתי שוכחת אותה כל הזמן ולא שמה לב בכלל ששכחתי והנה, הרגל של כמעט שנה והיא הפכה להיות חלק ממני וכשאני יוצאת בלעדיה, היא חסרה לי. היא הפכה להיות פריט קבוע שמחובר אליי, ממש כמו לשים אודם, כמו לקחת את הנייד, או לשים משקפי שמש. למזלי, לא הייתי צריכה לחזור לאוטו, כי תמיד יש לי אחת בכיס של המעיל ועוד כמה בתיק, אבל אם אצא מהאוטו בלי התיק ובלי המעיל, אז אולי תהיה לי בעיה קטנה.
החיים שלנו בנויים מהרגלים. מאז שאנחנו תינוקות, אנחנו מתרגלים לינוק ולמצוץ מוצץ ולהרגלי שינה ואכילה וככל שגדלים, מסגלים הרגלים נוספים. לפעמים, הרגלים טובים, לפעמים, פחות. יש סתם הרגלים שלא מזיקים, לגבי ההרגלים הרעים, אני תמיד מזכירה לעצמי לשים לב אליהם ולשנות אותם. את ההרגלים הטובים, אני משמרת.
מתרגלים
יש את ההרגלים שלקחנו מבית ילדותנו ואנחנו ממשיכים אתם, כי… התרגלנו אליהם. למשל, אצל אימא שלי, אף פעם לא מחזירים קערה, או סיר ריק, למי שהביא לה משהו. תמיד היא מחזירה כלי מלא במשהו אחר. התרגלתי גם אני לעשות ככה. או ההרגל הזה לקפה, איך שאני פוקחת את העיניים בבוקר, אני זקוקה לכוס קפה. ככה התרגלתי, מגיל צעיר. או שאימא שלי תמיד הייתה אומרת לנו לא לשתות את הקפה או התה עד סוף, להשאיר קצת בכוס. אני לא באמת יודעת למה, הרי שופכים את מה שנשאר, אבל ככה התרגלתי ואני אפילו אומרת לילדים – לא לשתות עד הסוף. מין הרגל שכזה.
יש כאלה שרגילים לא ללכת לישון כשיש כלים בכיור. אני גם רוצה להתרגל לזה, לא תמיד זה מצליח. או להרגיל את הילדים לסדר את המיטה בבוקר. נו, כבר שנים אני מנסה, רק לפעמים זה עובד. אני גם רגילה לדבר עם הילדים שכבר יצאו מהבית, כל יום וכשזה לא מסתדר, זה מבאס. גם התרגלתי לשתות את הקפה שלי עם משהו מתוק, פחות טעים לי בלי. אני רגילה לעשות סבב טלפונים ביום שישי לאחים שלי ולשלוח הודעות לחברים.
יש לי לא מעט הרגלים, חלקם טובים ועל חלקם אפשר לוותר.
קיטור
כשקיטרתי לחברה על משהו, ומיד התנצלתי שאני מקטרת, היא אמרה: נו אני כבר רגילה לקיטורים שלך… למרות שהפעם, לשם שינוי, זה מוצדק, היא הוסיפה. האמת, נפגעתי קצת. מה פתאום היא רגילה לקיטורים שלי? מה, אני כל כך קוטרית? כנראה שכן, כי אני גם אומרת את זה לא פעם על עצמי. מצד שני, זו תקופה כזאת, שלא חסר על מה לקטר בה, שנמאס מהקורונה, מהסגר ומהישיבה בבית. נמאס משנאת החינם, בפוליטיקה ובחדשות. נמאס שאחרי כמה ימי גשם, כשבא לי לצאת להליכה, עדיין קר ויש רוח חזקה. מעצבן שאני לא מצליחה לרדת במשקל ויש עוד כמה דברים והמסכות על הפנים, שקשה לי לנשום אתן ולא רואים את האודם, למרות שהתרגלנו אליהן…
אז החלטתי לקחת על עצמי משימה, להרגיל את עצמי שלא לקטר. האמת, די קשה, אבל כל פעם שהמסכה על הפה שלי, אני מקווה להיזכר בהחלטה ולהתרגל להגיד מילים טובות וחיוביות. בתקווה גדולה, שבקרוב נצטרך להתחיל להתרגל להיות גם בלי המסכה ובינתיים, מקווה שלא יהיו לי יותר סיבות לקטר, או שאני פשוט צריכה להתרגל להפסיק ולשים לב למה שטוב ולהעצים אותו.
