זוג חרדים נקלע בשעה מאוחרת למקום שלנו. שיחה על חרדים וחסידויות ומחשבות על היעלבות: ממי אני נפגעת וממי בכלל לא
זוג חרדים מסתובבים באחת עשרה בלילה ומחפשים מקום לאכול.
“אתם מבני ברק?”, אני שואלת.
“מה קשור בני ברק”, עונה לי הבעל, בנימה לא ממש נחמדה.
“בבני ברק, החיים רק מתחילים בשתים עשרה בלילה. אצלנו בעשר, יש כיבוי אורות, למרות שלאחרונה יש פה תחושה של בני ברק ביישובים. ברוכים הבאים לגולן. אנחנו אנשים של יום”, אני אומרת לו.
“ואם מישהו רעב באחת עשרה בלילה?”, הוא ממשיך.
הוא התעניין למה אין חרדים בגולן. באמת שאלה מעניינת שלא חשבתי עליה. התעניין ברמת הדתיות שלי וסיפר על האתגרים שיש לו, כמנהל מוסדות חינוך. סיפר שהאתגר הגדול שלו הוא העובדים. למצוא אותם, להתנהל מולם
“שיאכל פיתה מהמקפיא”, אני משיבה לו, תוך כדי השוואות בין הגולן לבני ברק. בבני ברק, בשעה כזאת, הרחובות מלאים באנשים ונשים. לאן הם הולכים בשעות האלה? ובאמת, אנשי בני ברק, שמגיעים לגולן בקיץ, לא מבינים איך אפשר לחיות בשקט הזה שלנו.
התגלגלנו לשיחה על חרדים וחסידויות וזרמים. בנימה מתנשאת, הוא אומר לי שאני בורה, על העובדה שאני לא ממש מבינה בכל זרמי החרדים. האמירה שלו לא מעליבה אותי. אני דווקא סקרנית לשמוע אותו. המשכנו לדבר על אורחות החיים של החרדים. תהיתי מאיפה יש להם כסף לקנות בתים לכל הילדים שלהם.
שם מקובל שההורים קונים בית לכל ילד שמתחתן. זה מפליא אותי: איך אברך שלומד תורה ואשתו המורה, או הגננת, יכולים לקנות בתים למינימום חמישה ילדים. הוא לא נתן לי תשובה ברורה. אשתו, אישה עדינה ונחמדה, ניסתה קצת להסביר שהם חיים בצמצום וחוסכים, אבל גם היא לא באמת יודעת איך…
הוא התעניין למה אין חרדים בגולן. באמת שאלה מעניינת שלא חשבתי עליה. הוא התעניין ברמת הדתיות שלי וסיפר על האתגרים שיש לו, כמנהל מוסדות חינוך. סיפר לי שהאתגר הגדול שלו הוא העובדים. למצוא אותם, להתנהל מולם. גם במרכז קשה עם עובדים.
השעה הגיעה לחצות ונפרדנו לשלום. אחרי שהלכו, חשבתי לעצמי, איך בן אדם שאמר עליי שאני בורה בנימה מתנשאת, אני ממשיכה לדבר אתו, כאילו כלום. לא נעלבתי ואפילו כיבדתי אותו בכוס לימונדה. איך זה, שאנשים שקרובים אליי ומטיחים בי אמירות שהם לא אני, גורמים לי למצב רוח ירוד ונדודי שינה? הרי כמו שלא התייחסתי לאמירה של האיש ההוא, יכולתי גם לא להתייחס לאמירות אחרות. אבל יש בתוכי מנגנון בנוי, שמצפה מהאנשים שקרובים אליי להיות טובים אליי, כמו שאני משתדלת להיות טובה אליהם. לצערי, זה לא תמיד עובד.
לנקות זיכרונות
קניתי השבוע ספר, “אפס מגבלות”. עוד אחד מספרי המודעוּת הרבים, שממלאים לי את הספרייה בבית. אני קוראת את כולם בשקיקה, חלקם גם כמה פעמים, כדי להפנים ולעבור לעשייה. הספר הזה מדבר על שיטת ריפוי, שאומרת כי הטיפול הכי טוב לאדם הוא לנקות את עצמו מזיכרונות מגבילים, מדברים שמנמיכים לו את האנרגיה, לאהוב ולהודות. הלוואי שהיה לנו כל כך פשוט לסלוח כשפוגעים בנו, כשנוגעים לנו בנקודות רגישות. הלוואי שהיה פשוט לנקות זיכרונות והרי החיים שלנו בנויים מאירועים וזיכרונות. לא פעם, מטפלים מזהים שורש של בעיה רפואית, או נפשית, באירועים שהיו לנו בילדות. כנראה שלא סתם פגשתי את הזוג החרדי הזה באמצע הלילה.
זה חידד לי את ההבנה שמסתובבים בינינו אנשים שונים, שאין לנו מושג על אורחות חייהם, על האמונות שלהם, על מי שהם ושאני לא נפגעת מאנשים שאני לא באמת מכירה ושלא מכירים אותי.
אני נפגעת דווקא מהאנשים שקרובים אליי, שהם חלק מהחיים שלי. אני מנסה לנקות את הפגיעה, את הכאב ולהמשיך להאמין באהבה, באנשים. אני הרי אוהבת אנשים. מי יודע, אולי בסוף גם החרדי ואשתו יהיו חברים שלי. הם הבטיחו לקפוץ לקפה ופגישה על קפה עושה טוב ופותחת את הלבבות. כשישבתי בבוקר עם הקפה שלי, התפללתי שאצליח לנקות. הלוואי שאדע לאהוב ולכבד כל אדם, בלי סטיגמות ובלי מגבלות.
