לא תמיד קבע את הגבול התלם האחרון שחרשה המחרשה. ישראל עקרה את יישובי סיני, ימית וקטיף, למרות התלמים. במקרים אחרים, כן קבע התלם וגם היום, ברור שיש לו השפעה מכרעת על שרטוט הגבולות

“במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו“. כך אמר יוסף טרומפלדור, בבואו לתל–חי לקחת את הפיקוד על הגנתה. מחר ימלאו מאה שנים לנפילתו בקרב תל–חי.

ההגנה על תל–חי הייתה שנויה במחלוקת. ז‘בוטינסקי סבר שאין טעם להתעקש על הנקודה הזאת. לעומתו, ראשי תנועת העבודה, בן גוריון, טבנקין ואחרים, היו נחושים שאסור לנטוש אף נקודה.

כאשר נקבע הגבול הבין–לאומי בין המנדט הבריטי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לבין המנדט הצרפתי להקמת סוריה ולבנון, נשארה אצבע הגליל בידינו, בזכות מטולה, כפר גלעדי, תל–חי וחמרה. התלם האחרון אכן קבע את הגבול.

בחינה היסטורית תוכיח שלא תמיד העיקרון הזה הוכיח את עצמו. כאשר נקבעו גבולות החלוקה, יישובים יהודיים לא מעטים נועדו להישאר במדינה הערבית. בהסכם השלום עם מצרים, עקרה ישראל את יישוביה בחבל ימית ובמרחב שלמה, יישובים שהקמתם נועדה להבטיח שאזורים אלה יישארו בידי ישראל. בהתנתקות, עקרה ישראל באופן חד–צדדי חבל התיישבותי שלם, ללא תמורה. בכל המקרים הללו, התלם האחרון לא קבע את הגבול.

האם המסקנה מכך היא שאין עוד להתיישבות השפעה על עיצוב גבולות המדינה?

ציונות מעשית – עליקה

הגולן שוחרר ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים. 12 יום לאחר מכן, התכנסו פעילי הקיבוצים במועצה האזורית הגליל העליון, במועדון המחורר מירי של קיבוץ גדות, לטכס עצה – מה ניתן לעשות כדי לסכל נסיגה, חלילה, מהגולן וחזרה לסיוט של חיים תחת הגולן הכבוש בידי סוריה. מה שהדריך אותם, בדיוק כפי שהדריך את ממשלת ישראל בדיוניה באותם ימים, היה זכר טראומת הנסיגה מסיני, לאחר מלחמת סיני, בשל הלחץ הברוטלי של המעצמות. מה לעשות כדי שהתקדים לא יחזור גם עתה?

ההחלטה שהם קיבלו הייתה ליצור בגולן מציאות שונה מזו שהייתה בסיני. בסיני, היה רק צבא. צבא זה גלגלים. פקודה בקשר – והצבא נע קדימה. פקודה חדשה – והוא חוזר על עקביו. התיישבות היא שורשים. במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו. כדי לסכל נסיגה, הם לקחו על עצמם את המשימה הדחופה, להקים יישובים בגולן. שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1967, עלו חלוצי המתיישבים לעליקה והחלו את מפעל הציוני של ההתיישבות בגולן. המתיישבים עצמם, התייחסו בביטול לכל המכתבים למערכת, העצומות וההצהרות החגיגיות נגד נסיגה. הם האמינו שמה שיכריע, הוא רק המעשה הציוני ההתיישבותי שהם עושים. מה שיכריע, כתב יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן (כפי שנקרא אז מרום גולן, שעליקה הייתה תחנתו הראשונה), אינו הוויכוחים הפוליטיים, אלא הוויכוחים של עשרות החבר‘ה היושבים בעליקה, בשאלות כמו איזו מדשנת מתאימה למשטר הרוחות בגולן.

האם הם צדקו?

היה להם על מה להסתמך. כפי שההתיישבות היהודית באצבע הגליל הבטיחה שהאזור יהיה בידי ישראל, כך ההתיישבות היהודית בנגב, ובעיקר 11 נקודות ההתיישבות שעלו לקרקע הנגב, במוצאי יום הכיפורים תש“ז, הם שגרמו להכללת הנגב, ברובו, בתחום מדינת ישראל, בגבולות החלוקה. על כך, ניתן לקרוא בפירוש בפרוטוקולים וביומנים האישיים של חברי אונסקו“פ, ועדת האו“ם שהמליצה על תכנית החלוקה. את הגבול הזה קבע התלם האחרון של המחרשה היהודית. נכון, לא בכל מקום השפיעה כך ההתיישבות היהודית. אולם היישובים היהודיים, שנועדו להיות בשטח המדינה הערבית, היו באזורים שעיקר ההתיישבות בהם הייתה ערבית.

במלחמת השחרור עצמה, כל יישוב היה מוצב מגן. בדגניה, נעצר הפולש הסורי וכך גם בקרבות בנגבה וביד מרדכי. נכון, היו יישובים שנפלו, כמו גוש עציון, בית הערבה, כפר דרום ומשמר הירדן, אך בגדול, חלקם של היישובים היה משמעותי ביותר

במלחמת השחרור עצמה, כל יישוב היה מוצב מגן. בדגניה, נעצר הפולש הסורי וכך גם בקרבות בנגבה וביד מרדכי. נכון, היו יישובים שנפלו, כמו גוש עציון, בית הערבה, כפר דרום ומשמר הירדן, אך בגדול, חלקם של היישובים במלחמה ובקביעת הגבולות היה משמעותי ביותר.

ציונות מדינית – חוק הגולן

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, פונו יישובי הגולן. במלחמה כוללת מול כוחות שריון של צבאות סדירים, בשנות ה-70′ של המאה שעברה, לא היה ערך צבאי ליישוב. הטראומה הזאת העלתה סימני שאלה על “עקרון התלם האחרון“. אולם העובדה היא שעוד לפני שוך הקרבות, ככל שהתקדם צה“ל בשחרור הגולן, הלכו בעקבותיו המתיישבים וחזרו ליישוביהם. בהסדר הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, אף יישוב לא ננטש. יישובי הגולן, פחות מאלף איש, הובילו מאבק אזרחי ארצי נגד נסיגה מהקו הסגול. ישראל אמנם נסוגה מקוניטרה, אך אף יישוב לא נעקר.

לאחר הסכם קמפ–דיוויד, וההחלטה על עקירת יישובי סיני, חששו יישובי הגולן לעתידם. לפתע, התברר ש“עקרון התלם האחרון” אינו עובד. עובדה, התלם האחרון בסיני לא עצר את הנסיגה. המסקנה של ועד יישובי הגולן הייתה שכנראה אין די בציונות המעשית בלבד. כמו בכל תולדות הציונות, הציונות המעשית והציונות המדינית צועדות יחדיו, כשזו מגבה את זו. הם הבינו שיש הכרח בצעד של ציונות מדינית, כדי לחזק את תרומת ההתיישבות לעיצוב הגבול. הם יזמו את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל ופתחו במאבק ציבורי לקידומו. המאבק הזה נחל הצלחה כבירה, כאשר בגין העביר בכנסת את חוק הגולן, ב-1981.

אולם עשור מאוחר יותר, התברר שגם השילוב של התיישבות וריבונות אינו תעודת ביטוח מוחלטת. עובדה: ממשלות ישראל נשאו ונתנו ברצינות על נסיגה מהגולן ועקירת ההתיישבות. אולם ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן היה נמסר מזמן לסורים. עצם קיומה של ההתיישבות, עצם החלתה של הריבונות, שאף היא תוצאה של ההתיישבות והמאבק הציבורי של רוב הציבור הישראלית נגד הנסיגה, שאף הוא היה בהובלת ההתיישבות, כל אלה יחד סיכלו את האסון הלאומי של נסיגה מהגולן.

התלם, גם היום

הדוגמאות, לכאן ולכאן, מוכיחות שהאמירה של טרומפלדור נכונה בחלקה. לא תמיד, התלם האחרון קובע את הגבול, אולם יש לו השפעה מכרעת על קביעת הגבול.

אילו היה מתגשם חזון הפיכתה של רצועת עזה ל“סינגפור של המזה“ת” אחרי ההתנתקות, היה זה תקדים ל“התנתקויות” נוספות. העובדה, שעל חורבות יישובנו, קמו קני טרור הוכיחה את האבסורד שבעקירת יישובים

עורמת ההיסטוריה היא שאולי התרומה הגדולה ביותר לחידוש “עקרון התלם האחרון” היא דווקא של עקירת גוש קטיף. אילו היה מתגשם חזון הפיכתה של רצועת עזה ל“סינגפור של המזה“ת” אחרי ההתנתקות, היה זה תקדים ל“התנתקויות” נוספות. העובדה, שעל חורבות יישובנו, קמו קני טרור וירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית הוכיחה את האבסורד שבעקירת יישובים. עמידתם האיתנה של יישובי “עוטף עזה” היא שמבטיחה שהנגב המערבי לא ייפול. בדיוק כפי שעמידתם של תושבי הגליל והעמקים תחת הגולן, לפני מלחמת ששת הימים, הבטיחה שהגליל והעמק יישארו ישראליים.

תכנית טראמפ נבנתה על בסיס “עקרון התלם האחרון“. התכנית אינה מושלמת, יש בה פגמים לא מעטים, אך מעולם לא הוצעה על ידי גורם בין–לאומי הצעה טובה ממנה. מה שהשפיע על מפת התכנית יותר מכול הוא ההתיישבות. התכנית מוכיחה, שגם היום, יש לתלם האחרון השפעה מכרעת על עיצוב גבולה של מדינת ישראל.

טרומפלדור צדק.