עם הכרזת שביתת הנשק, התרוצץ מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג’ר, במזרח התיכון, בניסיון למצוא הסדר הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה. יהודה הראל פנה אליי בהצעה לעזור לו לאסוף מספר אנשי יישובים להקמת גוף שייצג את יישובי רמת הגולן. יהודה הציע לקרוא לגוף “ועד יישובי הגולן” ומטרתו תהיה: לנסות להשפיע על קובעי המדיניות שלא להחזיר את הגולן בשום הסדר
הסכמתי ועזרתי ליהודה. חברי הוועד שגייסנו היו חברי יישובים וביחד פעלנו בקדחתנות ונפגשנו עם רוב שרי הממשלה, שקיבלו אותנו באהדה. כאשר הגענו לראש הממשלה, גולדה מאיר, סיפרה לנו גולדה שקיסינג’ר רוצה להחזיר את קוניטרה לסוריה, כמחווה.
הצעתי לגולדה להרוס את קוניטרה ואז תיפתר הבעיה, כי לא יהיה מה להחזיר. על כך השיבה גולדה: “לי אסור ליזום דבר כזה, אבל הבנתי שיש שם הרבה עכברים, אז כדאי להפיל את הבתים כדי להתגבר על בעיית העכברים”.
שר הביטחון, משה דיין, התנגד להריסת קוניטרה. הוא קיווה שהחזרת העיר תסייע לישראל להגיע לשלום עם סוריה. לאחר הפגישה אצל גולדה מאיר, לא בזבזתי זמן ונסעתי לפיקוד צפון. שם קיבלתי אישור בכתב מראש מטה הפיקוד להריסת העיר!
מפת קוניטרה חתומה ומאושרת להריסה
עובדות בשטח
מיד, גייסתי שבעה 9D והתחלתי להרוס את בתי העיר, בית אחר בית. בתוך יומיים, הגיעה למקום קבוצת קצינים מאוגדת רמת הגולן.
“מה אתה עושה פה?”, שאלו אותי בבהלה.
“אני הורס את העיר”, הסברתי.
“למה אתה הורס את העיר?!”
הראיתי להם את האישור לביצוע המשימה ואז נרגעו. האישור שמור עדיין אצלי בבית עד היום, לכל צרה. (המקור הועבר לארכיון הגולן, ב-2023)
בין בתי העיר, היה גם מחנה אימונים של ההנדסה הצבאית. הודעתי לחיילים להוציא את כל הציוד שלהם מהמבנים ולהתקפל לפני הריסת המבנים ששימשו אותם. הם סירבו להתפנות ויצאו לאימון. בשובם, גילו שאין מחנה. היו צווחות עד לב השמים, אבל את הנעשה כבר אי אפשר היה להשיב.
מדוע לא היה תיאום? משום שלא הייתה הסכמה חד-משמעית למהלך. שר הביטחון התנגד, ואלוף פיקוד הצפון, הרמטכ”ל וגולדה מאיר, דווקא צדדו וכך זרוע אחת התנגדה לזרוע האחרת ואני קבעתי עובדות בשטח!
בינתיים. בקיבוץ מרום גולן, הוחלט באספת החברים, שלא להרוס את קוניטרה. את ההחלטה הוביל מזכיר הקיבוץ, שאול ובר, אשר טען, שכדי להגיע להסדר של שלום, חייבים לתת לסורים משהו. אני לא הסכמתי להחלטה ובגיבויים של יהודה הראל ומשה גרליק, מרמת מגשימים וחברי ועד יישובי הגולן וגולדה מאיר, פעלתי בניגוד לאספת החברים.
בסופו של דבר, העיר ההרוסה נמסרה אחר כך בכל זאת לסוריה, אך לא שוקמה מאז.
מלאכת ההרס נעשתה תחת אש הסורים, שהפגיזו מתל-חארה ומדי פעם, נאלצנו לתפוס מחסה, אך השלמנו את המשימה והרסנו את העיר.
השארתי את עמוד הכניסה לווילה שהתגוררנו בה בימינו הראשונים בקוניטרה. על העמוד התנוססו מספר הבית 14 והשם יהב, בצבע שחור.
כשהסתיימה המשימה, קצתי בעיסוק בפוליטיקה ופרשתי מ”ועד יישובי הגולן”. מחליפי היה שמעון שבס, שראה את עתידו בפוליטיקה.
