“אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”, אמר יוסף טרומפלדור, בקרב הגבורה בתל-חי. דבריו אלה מהדהדים עד היום. בטבח השבעה באוקטובר, נוכחנו, שוב, שהברירה שלנו היא להישחט, או להילחם
במשך דורות, היה יוסף טרומפלדור סמל ומופת של גיבור לאומי. קרב הגבורה בתל-חי היה מרכזי באתוס הלאומי ודבריו של טרומפלדור, “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”, הוצבו על כותל המזרח של התרבות הציונית.
מאז שנות השבעים, חל כרסום באתוס הזה. לפתע, החלו מטילים ספק בשאלה האם טרומפלדור אמר את הדברים והמהדרין המציאו סיפור, שעל פיו הוא הטיח קללה ברוסית. הכחשת אמירתו של טרומפלדור הייתה למיתוס חדש. אפילו אנשים שיצאו בעד האתוס של תל-חי סייגו את דבריהם באמירות כמו “בין אם באמת אמר את הדברים ובין אם לאו”. אבל המחקר ההיסטורי הרציני קובע חד-משמעית שטרומפלדור אמר גם אמר, בשעות גסיסתו, למספר אנשים, את המשפט המיוחס לו (בעברית קצת עילגת, של עולה חדש, ששופצה בידי ברנר לפסוק המוכר). אגב, גם לפני האירוע, בהזדמנויות רבות, בכתב ובע”פ, גם במכתבים אישיים, הוא הביע את המסר הזה.
לצד הטלת הספק באשר לאמירת המשפט – עצם הדברים עוררו התנגדות. מה כל כך טוב למות? מה זה פולחן המוות הזה? להפך, טוב לחיות בעד ארצנו.
ודאי שטוב לחיות למען ארצנו. אין ספק שטרומפלדור היה הראשון לומר זאת. אין שום פולחן מוות, גם לא כמיהה למוות ולא האדרת המוות בדבריו. מהו ה”טוב” שבמשפט הזה? טוב – לא במובן של “כיף”, אלא של “ראוי”. לא כיף למות בעד ארצנו, אלא שראוי לסכן את החיים למען תקומת העם והמולדת.
מה שהיה ראוי לפני 103 שנים, כשטרומפלדור אמר את הדברים, ראוי גם היום, כאשר מדינת ישראל ממשיכה להילחם על קיומה, מול אויב הפועל להכחדתה. בטבח השבעה באוקטובר, נוכחנו, שוב, שהברירה שלנו היא להישחט, או להילחם.
צוואות
כל חייל קרבי המשרת בצה”ל, כל תומך לחימה החוצה את קווי האויב, כל אלה יודעים שהם מסכנים את חייהם והם עושים זאת ברצון ובלא פקפוק. שלוש מאות אלפי לוחמי המילואים, שרצו אל תוך התופת, רבים מהם מבלי שנקראו, ידעו היטב שהם מחרפים את נפשם, אך הם נכונים לכך. כן, צוואתו של יוסף טרומפלדור עדיין פועמת בלבבות ועדיין מניעה גם את דור נכדי הנכדים של טרומפלדור. גם הם מבטאים את האמת של תל-חי; קודם כול, במעשה, אך גם באמירה. הם אמרו זאת והם כתבו זאת והם הנציחו את צוואת חייהם, במכתבים שכתבו עם כניסתם לקרב, “למקרה ש…”. לדאבון לבנו, מאות לוחמים נפלו ומכתביהם ראו אור.
כתב סמ”ר שי ארוס ז”ל, שנפל בתקרית הנמ”ר בצפון רצועת עזה, למשפחתו ולחברתו: “… שמחתי לעשות את מה שאני עושה, להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד רציתי. משהו שתמיד היה חלק ממני, מאז שהייתי קטן ועכשיו הייתה לי ההזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי גם למדינה. אז שתדעו שכל זה לא היה לחינם והיה שווה את זה. ושכל עם ישראל ימשיך במסורת הזאת ולאהוב את המדינה, כי אנשים לא נפלו פה סתם ויש אנשים שצריכים לשמור פה. אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אני רוצה שתמשיכו איך שאתם. תמשיכו בחיים, תתנו מעצמכם כמה שאתם רק יכולים, תהיו משפחה מאוחדת. ואדר, אהובה שלי, תמשיכי בשלך. זה יהיה קשה, אבל אני באמת רוצה שתהיי מאושרת כמו עכשיו ותמשיכי הלאה. … סבא, אני יודע שתמיד האמנת בי והיית מאוד גאה בי שנהייתי לוחם. אז תהיה גאה גם עכשיו, כי לא נפלתי לחינם”.
כתב לוחם השריון במילואים, רס”ל יוסף גיטרץ, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה: “הייתי עושה אותו דבר, אם הייתי יכול לבחור שוב. עשיתי את הבחירה הזאת בעצמי והלכתי אתה עד הסוף. נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות. הייתי יכול לא ללכת לכאן ולהסתתר. אבל זה היה מנוגד למה שאני מאמין ומעריך ולמי שאני מחשיב את עצמי”.
כתב לוחם גבעתי סמ”ר עדי לאון, שנפל בקרב בצפון הרצועה: “אני יוצא למלחמה בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות, הזקנים והנשים שהיו חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי”.
כתבה סמ”ר עדי אודיה ברוך, לוחמת במילואים, שנקראה למילואים בצו 8 ונהרגה מירי רקטה על שדרות: “אני רוצה שתחגגו את החיים ולא תתאבלו על מותי. שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב ולא תיתנו לאף שנייה מחייכם להתבזבז”.
סמ”ר שחר פרידמן, לוחם בחטיבת הצנחנים, שהוקפץ מחופשת השחרור, ונפל בקרב בעזה, אמר בריאיון לכתב וואיינט, רגע לפני הכניסה לרצועה: “כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו – זה ללכת לקברים של החברים שאיבדנו. אבל קודם אנחנו רק רוצים לנקום את נקמתם. זה מה שאנחנו רוצים. אם ייתנו לנו לעשות את העבודה, ניתן פה שקט ל-50 שנה. אין פה אחד שאין לו חבר הרוג. המ”פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה ‘אני מוכן למות’. ואני כמוהו. אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו”.
כתב סמ”ר לביא ליפשיץ, מסיירת גבעתי, שנפל בקרב בצפון הרצועה: “אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלגה ג’ אשר נמצאתי בה. זה דבר אשר אני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ’אנס לחיבור יוצא דופן. … אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יום-יומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה – אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה ולכן אני מבקש מכל הסובבים אותי – תעשו תמיד”.
תבחרו בטוב
כתב רס”מ יוסי הרשקוביץ, מנהל בית ספר ולוחם במילואים שנפל בעזה: “אני רוצה לבקש בקשה אישית מכל אחד: לא להגיד לשון הרע על עם ישראל. שום דבר. אל תגידו מילה רעה. כלום! לא לחזור על מה שהיה לפנֵי. אין שמאלני, אין ימני, אין חרדי. יש יהודים. החמאסניקים הנאצים לא עניין אותם במה בחרת ומה אתה חושב… זה חשבון הנפש שצריך כל הזמן לשים בראש שלנו. לא להגיד לשון הרע. להתגבר בזה… תבחרו בטוב, תעשו צדקה ותתפללו… תהיו חזקים. נתראה בקרוב בע”ה אחרי ניצחון גדול וישועה גדולה”.
כתב רס”ל בן זוסמן, לוחם במחלקת סיור של גדוד הנדסה קרבית במילואים: “גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק… עוד נקודה חשובה מאוד מאוד: אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד ייפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לנהל קמפיין, או מאבק, או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה, או עסקה. אל תפרו את המילים שלי, בבקשה. אני אגיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי שזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם”.
כתב סרן יפתח יעבץ, מיחידת מגלן, שנפל בהסתערות על מחבלים שחדרו לנחל עוז, ב-7 באוקטובר: “עוד מעט נעמוד בשטחי הכינוס בתדריך אחרון לפני יציאה, בידיעה ברורה (לפחות לי) שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו… אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב. זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות. וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזאת, זאת לא גבורה עילאית, זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר”. את הדברים הוא כתב ביולי האחרון, לפני מבצע “בית וגן” בג’נין.
כתב רס”ר אלקנה ויזל, לוחם מילואים שנפל בקרב בעזה: “אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו. קודם כול, במקרה שנחטפתי לשבי החמאס, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה יותר מוחץ. אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים, כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתערות ולשמוח. אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם, תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן, חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! ב’צוק איתן’ כבר נפצעתי. הייתה לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם”.
מלחמה שאף פעם לא די לה
הבאתי כאן דברים שכתבו עשרה לוחמות ולוחמים שנפלו בקרבות. דבריהם הנם עדות לדור – דור של מאות אלפי לוחמות ולוחמים, שיצאו להגן על המולדת, על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. אפשר לתמצת את דבריהם לארבע מילים, שנאמרו השבוע, לפני 103 שנים בתל-חי: “טוב למות בעד ארצנו”. אלה דברים של אנשים אוהבי חיים, כפי שכתב אלקנה: “תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!” ומתוך אהבת החיים הזו, הם חירפו את נפשם במסירות נפש עילאית.
בהספדו לטרומפלדור וחבריו, כתב יוסף חיים ברנר: “תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. … השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע: ‘טוב למות בעד ארצנו’?
טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו”. שנה מאוחר יותר, נרצח ברנר, במאורעות 1921.
טרומפלדור וחבריו נפלו בתל-חי בי”א באדר תר”פ, 1920, באחד הסבבים הראשונים במלחמה שאף פעם לא די לה, המלחמה על ארצנו. 29 שנים לאחר מכן, בי”א באדר תש”ט, לפני 75 שנים בדיוק, שחרר צה”ל את העיר אילת. כעבור חמש שנים נוספות, לפני שבעים שנה בדיוק, בי”א באדר ב’ תשי”ד, נטבחו 12 ישראלים באוטובוס שהותקף בידי מחבלים, במעלה עקרבים. בי”א באדר ב’ שנה זו, לוחמים לוחמי צה”ל בעזה ובגבול לבנון. זו אותה המלחמה, מתר”פ ועד תשפ”ד וסופה אינו נראה באופק. ככל שתימשך, אנו נחושים להילחם על ארצנו ולא ניתן לחורשי רעתנו לממש את זממם.
במאמרו “עדות לדור”, במאורעות תרצ”ו 1936 (שקטעים ממנו הבאתי לפני שבועות אחדים, במאמרי “הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי”), כתב המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, ברל כצנלסון: “דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה, קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי, תלים חיים”.
גם הדור של בנינו הלוחמים, רשאי לומר, הן לברל והן לטרומפלדור וחבריו: לא ביישנוכם!
