הציונות הקטסטרופלית מבטאת הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר – כלקח מן השואה. תוצאותיה עשויות להיות ניציוּת או יוניוּת. עוז היה יונה
“ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדיי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עליי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אליי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי… אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאימא.
“אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים, אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.
“ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, ‘ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד’.
“ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים, פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה”.
הסיפור הזה, על ליל כ”ט בנובמבר, הוא בעיניי הקטע היפה והמרגש ביותר בספרו של עמוס עוז “סיפור על אהבה וחושך” – פסגת יצירתו ובעיניי, אחת הפסגות של הספרות העברית לתולדותיה.
לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל”איגרת” – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת “נעשה ונשמע”
עשרות פעמים קראתי את הטקסט הזה, בהרצאות רבות שנשאתי ותמיד שערותיי סומרות ועורי מצטמרר מהתרגשות, כאילו קראתי אותו זה עתה בפעם הראשונה.
מעבר ליופיו של התיאור המרגש, אני רואה בו מפתח להבנת השקפת עולמו הציונית של עמוס עוז.
עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ובמשפחה הזאת ישנם שמות פרטיים רבים. אני מסכים אתו. עמוס עוז היה ציוני בלב ובנפש ודגל בכל ישותו במדינת לאום יהודית ריבונית בטוחה בארץ ישראל. אולם מה הייתה הציונות שלו? מה הוא השם הפרטי של הציונות העמוס-עוזית?
שתי גישות
את הטקסט הפותח את המאמר הזה, אני נוהג לקרוא בהרצאות ושיחות שכותרתן: “הציונות – מקלט, או ייעוד?”. אני מבחין בשיחה זו בין שתי גישות לציונות. על פי גישה אחת, הציונות היא הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר – כלקח מן השואה. מכאן, שמדינת ישראל נועדה לספק מקלט בטוח ליהודים – זה תפקידה. הגישה הזאת היא “הציונות הקטסטרופלית”, ציונות כלקח מן הקטסטרופה שחווה העם היהודי וכדי למנוע קטסטרופה עתידית. על פי הגישה האחרת, הציונות היא תנועה שייעודה הוא הגשמת חלום הדורות לגאולה לאומית של העם היהודי ולמימוש זכותו על ארץ ישראל, במדינת לאום יהודית ריבונית.
אין בהכרח סתירה בין שתי הגישות, אך אלו גישות שונות. ניתן לנקוט בשתי הגישות ואפשר לשלב ביניהן, במינונים אלה או אחרים. מנהיגה ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, היה ציוני קטסטרופלי מובהק, שהיה משוכנע שהעם היהודי בגולה, כולל בארה”ב, צפוי לקטסטרופה בעתיד הקרוב. הוא גם היה משוכנע שמדינת ישראל נמצאת כל העת במאבק קיומי, בתוך ים עוין השואף להשמידה ולכן היא מחויבת לאקטיביזם ביטחוני מתמיד. עם זאת, הוא היה בראש ובראשונה ציוני ייעודי, גאולי, שהאמין בזכותנו ההיסטורית על כל שעל בארץ ישראל ושחובתנו לממש אותה בהתיישבות קיבוצית. גם בגין שילב בין שני סוגי הציונות.
הדברים שאמר האב לעמוס עוז הילד, באירוע המכונן, בליל כ”ט בנובמבר 1947, ביטאו מסר של ציונות קטסטרופלית. מדינת ישראל קיימת כדי שבריונים לא יתנכלו עוד ליהודים, בני דורו של עמוס והדורות הבאים, כפי שהתנכלו לו ולאביו בגולה. הוא לא דיבר על השואה, כי משפחתו עלתה לארץ לפני השואה, אך השואה נוכחת היטב בדבריו. אין בדבריו דבר וחצי דבר מחזון לאומי גאולתי, מן הסוג שעליו נהג לדבר בן גוריון, או מן הסוג שעליו מדברים תלמידי הרב קוק.
אביו של עמוס עוז היה איש הימין הרביזיוניסטי. עמוס עוז היה איש השמאל הסוציאליסטי. אביו היה נץ. הוא היה יונה. אך המסר הקטסטרופלי שהעביר לו אביו, בליל כ”ט בנובמבר, חלחל לדמו ועיצב את השקפת עולמו הציונית, שבה דגל עד יומו האחרון. בציונות כייעוד, הן בנוסח הרב קוק והן בנוסח בן גוריון, הוא ראה משיחיות שקר מסוכנת.
רק עצם הקיום
הציונות הקטסטרופלית עשויה להביא את הדוגל בה לעמדה פוליטית ניצית, או לעמדה פוליטית יונית. היא יכולה להביא לאקטיביזם ביטחוני ולתביעה חסרת פשרות לגבולות בני הגנה, להרתעה גרעינית וכד’.
הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז הייתה יונית. ציונות המבוססת רק על הקטסטרופה היא ציונות רזה, מינימליסטית, שרק צרכי ביטחון מרחיבים אותה. הציונות הרזה של עמוס עוז, התבטאה בהשקפה המצדיקה כל מה שמבטיח בעיניו את הקיום, אך שוללת כל מה שמעבר לכך.
בוויכוחיו הרבים עם הערבים ועם השמאל הרדיקלי, בארץ ובעולם, הוא הגן בעוז על פעולותיה של ישראל במלחמת השחרור ולא נבהל מסיפורי ה”נכבה”. הוא דימה את היהודים והערבים בארץ ישראל בתש”ח לשני טובעים בים סוער, האחוזים זה בזה והדרך היחידה של כל צד להרים את ראשו מעל המים היא באמצעות היאחזות בכתפי חברו והטבעתו. מלחמת השחרור הייתה מלחמת הישרדות, מלחמה על עצם הקיום, על עצם היכולת לנשום אוויר ולכן, מעשיה היו הכרחיים.
אולם מרגע שיש ליהודים מדינה משלהם, ומקום להניח בו את כף רגלם, עליהם להסתפק בקיים ואין כל הצדקה לכל מה שמעבר לכך. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת, אך התנגד בתוקף לכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי 4.6.67, כיוון שאינה הכרח קיומי ולכן היא “כיבוש” והיא לא מוסרית והיא משחיתה. הוא יכול היה לקבל, גם אם לא להסכים, טיעונים ביטחוניים בעד ישיבה בשטחים והסביר אותם כפחדים שניתן להבין אותם, אך ניתן להפיג אותם בסידורי ביטחון שונים. לעומת זאת, כל דיבור על מימוש זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה, הוא גינה והוקיע. כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים וכך עד מותו.
בעיניי ראיתי. פיקדילי
בסרט “שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים”, נשמע עמוס עוז אומר, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. המשפט הזה הוא אולי תמצית השקפתו הפוליטית.
אין זה פלא, שמי שזו גישתו, יצא נגד שירה של נעמי שמר “ירושלים של זהב”, שבו הוא ראה המנון של המשיחיות, שממנה הוא סלד. במיוחד, הוא יצא נגד שורות כ”כיכר השוק ריקה” וכך הוא כתב: “מה זאת אומרת ‘יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה’? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה ‘אין יורד אל ים המלח’? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן”.
מתמיה שדווקא סופר, המבין את חירות המשורר, התייחס לשורה הפואטית, שביטאה את הכאב על ירושלים המחולקת ועל כך שכף רגלו של יהודי אינה יכולה לדרוך בעיר העתיקה, כאילו הייתה דו”ח דמוגרפי. נעמי שמר הביעה אמת רוחנית, לא דמוגרפית, כפי שהשורה “איכה יבשו בורות המים” לא הייתה דו”ח הידרולוגי, אלא קינה רוחנית.
נעמי שמר הגיבה על דבריו בחריפות, בסרט “אל בורות המים”: “זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו ‘אל תדאג, היא לא לבד במיטה’. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי… ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה”.
הקטע מן הסרט, שבו היא אמרה את הדברים, הוקרן בעצרת המונים בגני יהושע, במלאת שלושים לפטירתה של נעמי שמר, אירוע ששודר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. עוז לא התאפק ואמר למחרת: “מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?”.
הייתה זו אמירה דמגוגית מכמה טעמים. ראשית, כיכר “פיקדילי” אינה חסומה בפני יהודים. שנית, היא לא בארץ ישראל ונעמי שמר דיברה על ארץ ישראל כשהיא ריקה מיהודים. עוז ניסה לצייר מצג שווא, כאילו המחלוקת היא על גזענות; כאילו ההבדל בין כיכר השוק בירושלים (אגב, אין כיכר כזאת) לכיכר פיקדילי, הוא שבירושלים הגויים הם ערבים. אך הוא ידע שאין זו אמת. המחלוקת בינו לבין נעמי שמר היא רוחנית; מחלוקת בין ציונות קטסטרופלית רזה, לבין ציונות ייעודית, גאולתית עשירה.
עיר של הקצנה
את יחסו של עוז לירושלים, העיר שבה גדל, הוא ביטא בספרו “כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית”: “ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים… ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן, לא הייתי יכול לחיות בה… הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה… ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם”.
כל מה שמעבר לעצם הקיום הלאומי וההגנה מפני קטסטרופה ובעיקר, כל מה שנוגע לזכויות היסטוריות, הוא בעיניו הרעלה.
עוז התנגד גם להתיישבות בגולן ולכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. במסגרת מחקר שאני עורך, עברתי על כל הפרוטוקולים של מוסדות תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שאליה השתייכה קבוצתו חולדה, ועל כל ביטאוניה, בשנתיים שלאחר מלחמת ששת הימים. לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל”איגרת” – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת “נעשה ונשמע” והוסיף שהוא יודע שהוא יהיה בעמדת מיעוט, אך הוא מצפה שלפחות יתקיים דיון. הוא התנגד להתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן.
אולם ככל שנתקל בהתנגדות לקיומה של ישראל, או בהטלת ספק בצדקת הציונות, הוא לחם כארי על הגנת הציונות והיה מטובי המסבירים של ישראל והציונות. בספרו “למרגלות הר געש”, תיאר את הרצאותיו באוניברסיטאות בגרמניה, מול סטודנטים רדיקליים אנטי-ציוניים וכיצד הדף בעוז את ביקורתם.
אחד מטובי בניה
עמוס עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי. אני אוהב מאוד את מרבית ספריו. אני מתנגד בחריפות לעמדותיו הפוליטיות. הציונות שלי שונה מאוד מהציונות שלו.
אך כפי שהוא אמר, הציונות היא שם משפחה. משפחת הציונות על כל גווניה וכל שמותיה הפרטיים יכולה להתגאות באחד מטובי בניה, שיצירתו הספרותית היא תרומה אדירה לתחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל והיא תישאר לדורות רבים.
