אריה אלדד, “העצים והשבבים – הפרק האחרון של לח“י“, הוצאת “כינרת זמורה“, 2020. 367 עמ‘
“כשחוטבים עצים ניתזים שבבים” – משפט זה שטבע לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית ומנהיגה הראשון של בריה“מ, אופייני לכל תנועה מהפכנית. המסר הוא שבמעשה הגדול של הגשמת המהפכה, יש גם קורבנות שווא, קורבנות של שגיאות וטעויות. אין תנועה מהפכנית שלא תאמץ את המושג (ואולי מסיבה זאת אני סולד משימוש במושג “מהפכה“, כאשר מדובר במאבק במדינה דמוקרטית, כמו בכרזות הגדולות בהפגנות הבלפוריאדה).
לח“י, ארגון המחתרת לוחמי חירות ישראל, היה התנועה המהפכנית ביותר שפעלה בארץ ישראל בשנות הסער של המאה ה-20 וגם מהעצים שהיא חטבה ניתזו שבבים.
פרופ‘ אריה אלדד, חבר הכנסת לשעבר ובנו של ישראל אלדד, חבר מרכז לח“י, הכתיר את ספרו על לח“י בשם “העצים והשבבים“. הספר, שעוסק בפרק האחרון של לח“י, הוא סיפור שמכיל בתוכו סיפור. הסיפור הגדול, חטיבת העצים, הוא המלחמה בבריטים והאקורד האחרון של הארגון, ההתנקשות בחיי המתווך השבדי ברנדוט, במלחמת השחרור. הסיפור הקטן, השבב, הוא סיפור של הוצאה להורג של אחד מחברי המחתרת, במשפט שדה, על לא עוול בכפו, בהחלטה של איש אחד, “גרא“, הלא הוא חבר מרכז לח“י נתן ילין–מור.
הספר הוא רומן היסטורי, המשלב אמת ובדיה, אך הסיפורים הבדיוניים הם מרכיב משמעותי באמת הגדולה, כמאמר המכתם “מיטב השיר – כזבו“. כפי שהגדיר זאת אלדד בהקדמה לספר, “כדי למסור את סיפור המחתרת והתקופה, בדיתי פה ושם גם דמויות שלא היו ותיארתי שיחות שאולי לא התקיימו. לעתים, הקדמתי את המאוחר ובכל זאת, המאורעות כולם, בין שהיו ובין שלאו, יכלו להתרחש ודומים להם התרחשו. מה שאמרו הדמויות הפועלות בספר ומה ששוחחו ביניהן ומה שחשבו ומה שחלמו – היה ממש, או ממש היה יכול להיות“.
האויב נעלם
יש לציין שאלדד בחר לספר על המחתרת דווקא בתקופה הבעייתית שלה ועל כך הוא ראוי לשבח, על אומץ ויושרה. אין בספר כל ניסיון ליפות את המציאות. התקופה המתוארת בספר היא זו שלאחר החלטת עצרת האו“ם על תכנית החלוקה והודעת הבריטים על סיום המנדט (ולמעשה מעט לפני אותה החלטה).
המחתרת הקטנה והמהודקת, שהייתה נחושה לנהל מלחמת חורמה בשלטון הבריטי הזר, מצאה את עצמה לפתע ללא האויב, ללא התכלית, לא רלוונטית והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה. לח“י ליכדה בתוכה אנשי ימין קיצוני ושמאל קיצוני. אנשים שדגלו במלכות ישראל מהנילוס עד הפרת והקמת בית המקדש השלישי וקומוניסטים שראו עצמם חיל חלוץ במלחמה באימפריאליזם הבריטי וראו עצמם נחשוני המהפכה הקומוניסטית בארץ. היו בה חרדים והיו בה כנענים שכפרו בהיותם יהודים. כל אלה פעלו יחד במטרה המשותפת של מלחמה בבריטים. כשלפתע האויב המשותף הפך לבלתי רלוונטי, לא היה עוד דבק, כל פלג משך לכיוון אחר, כל אחד מחברי המרכז הוביל לכיוון אחר והמחתרת לא הפכה לתנועה, אלא התפוררה.
כמי שקרא הרבה על לח“י ומכיר את הספרות שלה, זיהיתי חלק מן הדמויות בספר, על פי הכינויים המחתרתיים שלהם. חלקם לא הכרתי ואיני יודע מי מהם בדויים ומי אמתיים. הספר – מצוין. כתוב היטב, מרתק ומותח. סיפור ההתנקשות בברנדוט מסופר כספר מתח קלאסי. גם רומנטיקה מצויה בספר והומור דק משובץ בו.
אי אפשר להתעלם מכך שאחד מגיבורי הספר הוא אביו של הסופר ומורו הרעיוני. ראוי לציין שגם אותו הוא אינו מציג בצורה פלקטית ואינו מכסה על חולשותיו. הוא כותב בהומור על הלא–יוצלחיות שלו, על חוסר המעשיות שלו ועל נטייתו להתיש בנאומים ארכניים
אי אפשר להתעלם מכך שאחד מגיבורי הספר הוא אביו של הסופר ומורו הרעיוני. ראוי לציין שגם אותו הוא אינו מציג בצורה פלקטית ואינו מכסה על חולשותיו. הוא כותב בהומור על הלא–יוצלחיות שלו, על חוסר המעשיות שלו, על נטייתו להתיש בנאומים ארכניים, לא תמיד בטקט והבנת הרגע והסביבה. אך ניכרת האהבה הרבה שלו לאביו, כשחולשותיו אלה מתוארות בהומור וחמלה.
כך למשל בפסקה הבאה: “אבל מאיר [יהושע זטלר, מפקד לח“י בירושלים במלחמת השחרור] היה עסוק ראשו ורובו בכל ענייני המחתרת בירושלים ולא תמיד מצא זמן לשיחות ארוכות ואלדד אהב להאריך. כדי להגיע לבן גוריון, היה מתחיל ביהושע בן נון ועובר בדרך אצל בר כוכבא“.
באחד הפרקים, מתוארת שיחה לילית, של שלושת חברי המרכז, על דרכם האישית לאחר שיצאו מן המחתרת. אלדד לועג ל“גרא” על כוונתו להקים מפלגה שתתמודד על השלטון.
“‘אולי תהיה ראש ממשלה‘. ‘איש מאתנו לא יהיה ראש ממשלה‘, פסק מיכאל. ‘איננו בנויים לתככים שזה דורש. יש לי חלום אחד שלא הגשמתי – זה להביא ארצה עולים. לעשות את מה שלא הספקנו לפני המלחמה. להביא את היהודים שנותרו. בלי מיליוני יהודים, לא נוכל אפילו לדבר על שלמות המולדת‘”.
“מיכאל” הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של ישראל. מי שהיה ראש ממשלה, ללא התככים, שאכן, אינו בנוי להם. כראש הממשלה, עיקר מעייניו, הישגיו הגדולים ומה שהפך אותו בעיניי לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, היה העלאתם וקליטתם של יהודי חבר המדינות ואתיופיה.
אני ממליץ בחום על הספר.
