החגים תמיד מחזירים אותי לשורשים של המשפחה שלי, לסיפורים, למנהגים, למסורת ולריחות. השנה, נחגוג בבית, אבל את המחשי, אימא מכינה. אין לו מתחרים

השנה, נחגוג את ראש השנה בבית. הקטנים שמחו להישאר בסביבה הטבעית שלהם ולבלות את השעות הארוכות של התפילה עם החברים. הבכורה קצת חששה, מה יהיה עם המסורת, עם המשפחתיות והביחד שחשובים כל כך. הסברתי שההורים מתבגרים והמשפחות גדלות וצריך לעשות בסבבים ומדי פעם, זה נחמד גם בחיק המשפחה המצומצמת שלנו. אמנם קצת מעייף לחשוב על רצף החגים והשבתות שנצטרך לבשל ולקנות ולהיערך אליהם בחודש הקרוב. אצלנו, כשנוסעים להורים לחג, לא מביאים כלום, מקסימום מגיעים קצת יותר מוקדם כדי לעזור.

אז בעודי יושבת על הספה, נחה לי אחרי יום עבודה ארוך, מנסה לחשוב מה נבשל ואיזה מנהגים מהבית נשמר, צפו ועלו להם הזיכרונות והגעגועים לחגים בבית ההורים, כשהיינו ילדים. פתאום, נזכרתי בסבתא שלי סולטנה ז”ל, אימא של אבא שלי, שהייתה אישה קטנה וצנומה, אך ניהלה את הבית והמטבח ביד רמה. הבישולים שלה היו שם דבר בשכונה שלנו, הריחות התפזרו למרחקים. היא הייתה מבשלת עם הרבה שמן ותמיד אמרה שהשמן עושה את האוכל טוב יותר ואותנו בריאים יותר, לא טוב להיות רזים.

בערב ראש השנה, הייתה משכימה מוקדם בבוקר, יוצאת לבית הכנסת לעשות התרת נדרים וחוזרת ומתחילה להעמיד את הסירים. הראשון היה סיר הקוסקוס שבנוי משני חלקים – החלק של המרק ועליו המסננת, שהקוסקוס יקבל את טעמי המרק ובתוכו היא בישלה את רוב סימני הברכות לערב. ראש של כבש – שנהיה לראש ולא לזנב וגם זכר לעקדתו של יצחק, ריאה – שתהיה השנה קלה עלינו כריאה, לב – שייפתח לבנו בתורה, לוביה (שעועית), קרעה (דלעת) ועוד. הכול התבשל יחד וריח הכבש היה חזק כל כך, שעכשיו, כשאני נזכרת, מזל שאני לא בהיריון, בא לי כל כך כבש.

הדבר היחיד שלא ברכו עליו בילדותנו היה תפוח בדבש. אימא שלי טוענת שזה מנהג מודרני, שלא היה בטוניס. הם רקחו ריבת חבושים, או תפוחים, מלאה סוכר וקינמון, שהשנה שתבוא תהיה מתוקה. התמרים בשולחן החג שלנו היו תמרים צהובים יבשים (בלאח)

בזמן שהקוסקוס התבשל, הייתה לשה את הבצק ללחם, חותכת עלי ירק לכפיתות – קציצות עם בשר. לקראת צהריים, הייתה מטגנת אותן בשמן עמוק וכולנו עברנו במקרה במטבח לטעום מהן. סיר גדול עם תבשיל טביח התבשל לאטו, היו בו הרבה ירקות ומחשי, מעיים ממולאות באורז ובשר, או עסבנה, גם היא ממולא טוניסאי.

בבית הוריי, לא בישלו את האוכל מראש. כל ארוחה בושלה באותו היום. בחג, הכול היה צריך להיות טרי. בערב, בשולחן החג, התכנסנו יחד עם אח של אבא שלי והמשפחה שלו, כל החגים חגגנו אצל סבתא מצד אבא ורק הבנים שלה חגגו אתה. הבנות חגגו בצד השני, מנהג טוניסאי עתיק. סבא קידש, אחריו שתו את היין כל הבנים, לפי הגיל ורק אז, סבתא והבנות אחריה. את הלחם טבל בסוכר, שתהיה שנה מתוקה ואת הסימנים כולם אהבו לאכול.

שלא יִשן המזל

הדבר היחיד שלא ברכו עליו בילדותנו היה תפוח בדבש. אימא שלי טוענת שזה מנהג מודרני, שלא היה בטוניס. הם רקחו ריבת חבושים, או תפוחים, מלאה סוכר וקינמון, שהשנה שתבוא תהיה מתוקה. התמרים בשולחן החג שלנו היו תמרים צהובים יבשים (בלאח), שהדודה שלי אסתר, אחות של אימא, הייתה מביאה לנו מהמטעים שלה ביבנאל. אחרי הברכות, הוגש לשולחן הקוסקוס. כל אחד קיבל צלחת עמוקה, מלאה בקוסקוס, בשר וקציצות, קוסקוס ובשר ותפוחי אדמה ועוד לפני שהספקנו לסיים לאכול, סבתא הייתה נרדמת בישיבה.

למחרת, בזמן שהגברים בתפילה, היא הייתה קמה ראשונה ומבשלת. בבוקר, נהגנו לאכול פולים וביצים קשות ואחריהם תבשיל בשרי.

אחרי סעודת החג, אסור היה לישון אצלנו, שלא ישן לנו המזל, חלילה. היינו יושבים כולנו עם פיצוחים, אימא הייתה מכינה תה חזק עם בוטנים וצנוברים, תה ששותים רק בראש השנה. גם אני אכין תה כזה השנה, כבר קניתי צנוברים ובוטנים וגם אנחנו נשתדל לא לישון הרבה. את המחשי, אימא שלי תכין, למרות שלמדתי להכין אותו. למחשי של אימא שלי אין מתחרים. את סודות הבישול, אימא למדה אצל סבתא וכשסבתא כבר לא יכלה לבשל, השרביט עברה אליה וגם אנחנו למדנו מאימא את הסודות והמתכונים. אין מדדים, אין כמויות כתובות. הבישולים של אימא שלי נעשים מהלב ובערך… “ככה, עם היד”, היא הראתה לנו מה ואיך עושים. אז בערב הראשון, נחגוג כמו הצד הטוניסאי שלי ובערב השני, נעשה את המנהגים הקוצ’יניים של הצד השני .

החגים תמיד מחזירים אותי לשורשים של המשפחה שלי, לסיפורים, למנהגים, למסורת ולריחות. יש לי געגוע לימים של פעם, לחגים של ילדותינו ואני מנסה לשמר אותם באהבה וערגה ולהעביר לילדים שלנו. בע”ה, שהורינו  יזכו לאריכות ימים ושנים בבריאות, להמשיך לחגוג אתנו את החגים.

שנה טובה, שנה של אהבה, שמחה והרבה משפחה.