הם ממלאים עכשיו את מישורי העשב ברחבי רמת הגולן, מסתובבים בזוגות, מחזרים ומחפשים עץ מתאים לקינון. הם מהדורסים הגדולים ביותר שמקננים בישראל ומהנפוצים ביותר. קוראים להם – חִוְויָאים. פינה בטבע – סיפורים מהחי והצומח של רמת הגולן

החוויאי נקרא כך בשל התפריט המיוחד שלו. "חוויא" בארמית פירושו נחש ואכן, מעל 70% מהמזון שלהם הוא נחשים. זעמנים, תלומי-קשקשים ואפילו נחשים ארסיים, כמו צפע. החוויאים אוכלים את כולם.

על רגליהם, ישנם קשקשים קשים, המגנים עליהם מהכשות ונשיכות ויש אף ראיות המצביעות על כך שהחוויאים עמידים בפני ארס הנחשים. מה שלא יהיה, זהו אינו מראה נדיר במיוחד, חוויאי המתעופף לו מעלינו וקצהו של נחש עוד משתלשל לו מהמקור.
לחוויאי ניצוי מאוד אופייני והוא עיט קל יחסית לזיהוי.

זהו עיט גדול בעל כנפיים רחבות וזנב ארוך למדי. חלקיו העליונים חומים לגמרי מלבד הזנב המפוספס וחלקיו התחתונים לבנים כמעט לחלוטין. כאשר הוא מתבגר, הוא מקבל פסים חומים לאורך הכנף הבולטים יותר ויותר, בכל שנה. יש לו ראש חום בדרך כלל (אם כי לצעירים ביותר הראש עדיין בהיר) ועיניים צהובות וגדולות.

בניגוד לרוב הדורסים הגדולים בישראל, החוויאי לא נפגע כל כך מהשפעות האדם על הטבע והאיומים העיקריים על אוכלוסיית החוויאים הנם התחשמלות וחמיסת קנים. החוויאים נפגעו פחות קשה מההרעלות הגדולות שהיו בישראל בעבר, מכיוון שרוב השימוש ברעלים היה נעשה בתקופת החורף וגם מכיוון שמכרסמים המזיקים בשדות מהווים חלק קטן ביותר מהתפריט שלו. בנוסף, החוויאי הנו מין שלמד לחיות לצד האדם וניתן לראות לא מעט חוויאים בעונת החריש, עוקבים אחרי הטרקטורים ומחכים לכל מיני בעלי חיים שנשלפים מתוך אדמת השדה.

אולי בשל כך הוא נשאר, או נעשה, נפוץ כל כך בישראל.