אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב מאת ועל אודות אבא קובנר, דמות הרואית ומעוררת השראה. לאחרונה קראתי את “הם באו עד חומה“. מומלץ בחום

מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אין–ספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה אחרת, הייתה “מעבר לגשמי“, הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי “השומר הצעיר” בליטא, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש“ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד “החבורה” באמצע שנות ה-80′, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההרואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים, אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. לאחרונה, קראתי ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד, במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, “לדחות את הקריעה“. שם הספר: “הם באו עד חומה“.

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה “אחותי קטנה“, החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר, נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה, החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:

3 ביולי 1941

תופסים בהמונים.

4 – בורחים מן הבתים.

6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.

וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

ביניים: “אל נלך כצאן לטבח“

רק ביום האחרון, הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה. היומן מסתיים במילים: “אנחנו, האחרונים, נושאים בתוכנו את הסבל של אלפי שנים. על הגב שלנו, כמו עכביש מהודר, תלויה עתה בגלוי החרפה הנצחית: של הבן אדם שנשאר חיה, של הכבש המכונף שהוא עצמו רק אריה!”.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש ולצדם, התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה, ד“ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: “לא נמצאו לכך עדויות נוספות“.

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש, ב-1 בינואר 1942, בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו וש“פונאר היא מוות“

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש, ב-1 בינואר 1942, בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו וש“פונאר היא מוות“. הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: “אל נלך כצאן לטבח“.

ביניים: “אחותי קטנה“

השיר הוא הפואמה “אחותי קטנה“, העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת “השומר הצעיר” בוילנה, במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו, כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדיין בצל טראומת ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן ובסוגה הספרותית שלהן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר. קובנר, שעד יומו האחרון התייסר על עזיבתו את הגטו וההליכה ליער, לפרטיזנים, כשהוא משאיר מאחוריו את אמו, שנספתה בגטו, סיים את הפואמה בשורות הבאות:

לֹא יִשָׂא אִישׁ עִמִּי אֶת מִטַּת אִמִּי

לֹא יִגַּשׁ אִישׁ עִמִּי אֶל מִטַּת אִמִּי

גְּשׁוּ אֶל הַמִּישׁוֹרִים הַגְּדוֹלִים

סְעוּ עֵינֵיכֶם אֶל הַנָּהָר הַלָּבָן

מַבְצִיעַ מְצוּלָתוֹ וּמוֹשֵׁךְ

כְּחַרְטוֹם שֶׁל אֳנִיָּה

כְּבֵדָה בַּקֶּרַח

וְאִמְרוּ עִמִּי

אִ מִּ י

אִמִּי

אני ממליץ בחום על הספר!