כמעט חודש שאנחנו בתוך המלחמה הנוראה הזאת. אני מנסה לחשוב טוב, להרגיע את הילדים ואת הסובבים אותי ולפזר מילים טובות עם תקווה, אבל בפנים הנפש שבורה
השבוע, ביום שלישי בערב, רגע אחרי אזעקה במרכז, התקשרתי לבכורה לוודא שהיא בטוב. היא סיפרה שהאזעקה הייתה בדיוק כשהייתה באמצע לישת בצק. הם עזבו הכול ורצו למרחב המוגן. “הכול בסדר”, היא הרגיעה אותי תחילה. שאלתי לכבוד מה היא מכינה בצק. אמרה שהן החליטו בדירה לעשות הפרשת חלה לשמירה על חיילי צה”ל ולחטופים, שכולם ישובו בשלום. הן מחפשות לעשות משהו טוב בימים טרופים אלו, נאחזות באמונה ובתפילה, כמו כולנו. חיזקתי אותה והתרגשתי מהרעיון. אפשר היה להשתגע בלי האמונה, בלי עשייה. הלב בוכה והתפילה מחזקת.
ביום רביעי בבוקר, התעוררנו לבשורה על עוד 11 חיילים שנהרגו בקרב בעזה. למרות שאני אומרת לעצמי שעדיף שלא אשמע חדשות בבוקר, זה חזק ממני. אי אפשר להתנתק. אחרי החדשות, כבר לא היה לי חשק לצאת לעבודה ומעט האנרגיות שאני מטעינה לעצמי כבו.
כמעט חודש שאנחנו בתוך המלחמה הנוראה הזאת, מאז השבת השחורה. אני מנסה לחשוב טוב, להרגיע את הילדים ואת הסובבים אותי ולפזר מילים טובות עם תקווה, אבל בפנים הנפש שבורה לגמרי. כמה עוד אפשר? הפחדים והדאגות כבר לא נשלטים. פתאום תימן שולחת טיל, סין נגדנו והתחושה היא שאין לדעת מתי כל הסיפור הזה ייגמר ואיזה עוד אויב יקום עלינו. מסתבר שרבים מנסים להכניע אותנו, אבל ידוע משחר ההיסטוריה שעם ישראל, עם הנצח, לא מפחד מדרך ארוכה ואין ספק שהימים האלו הם בלתי נסבלים עבורנו וקשים מנשוא.
ביניים: לחץ וחרדה
אני מתנחמת מעט בעובדה שאני עובדת ומצליחה להתנתק מהחדשות למשך כמה שעות, אבל גם בעבודה שלי, אני מוקפת בתושבים מפוני שלומי וקריית שמונה. אני רואה משפחות שקיבלו לכאורה נופש בבית מלון, עם שלוש ארוחות ביום, אבל מסתובבים בפנים נפולות. מתקשים להתרגל לשגרה שנכפתה עליהם. אני רואה אותם עצובים, רבים מהם עם בעיות רפואיות שצצו פתאום, אלרגיות, פריחות, קוצר נשימה ,כאבי בטן וראש ועוד, כולם תסמיני לחץ וחרדה.
מישהי מספרת לי שכל לילה היא חולמת על מחבלים שפורצים אליה לחדר. אחרת אומרת שהיא עם כדורי שינה ולא מצליחה להירדם בלילות. הילדים הקטנים לא מוצאים מנוח, שיבצו אותם לבתי ספר ומסגרות, אבל זה לא ממש פתרון. גם המבוגרים צריכים את הפינה שלהם, את המיטה. הם לא עובדים. הם משתפים אותי על הילדים הנשואים שלהם, שמפוזרים בין בתי המלון ברחבי הארץ, הם לא הצליחו להתאחד למלון אחד.
אני עוברת בין האנשים, מנסה להקשיב. זה המעט שאני יכולה לעשות, לתת מילה טובה ולקוות יחד שהסיפור הזה ייגמר מהר. אני חוזרת לישון בבית שלי. הם מרגישים פליטים ומעבר לזה, הם מודאגים מהמצב.
הלב כואב על החיילים, על ההרוגים והחטופים והם לא יודעים מה יהיה על היישובים שלהם, על הבתים שעזבו. מה יהיה על הנפש? איך יהיה אפשר לרפא את הפצע המדמם? הלוואי שהיו לי תשובות לתת, הלוואי שהייתי יודעת מה אומרים, איך מתמודדים. אני, באופן אישי, עוצרת רגע בכנרת, מתפללת, הולכת לאיזה קבר צדיק, שופכת את לבי ומתחננת שזה ייגמר בטוב. מכינה עוגיות, משתדלת לעשות משהו קטן וטוב בשביל ההרגשה ובעיקר זועקת הכי חזק שאני יכולה לריבונו של עולם ומבקשת: די לצרותינו ושיבואו מהר ימים טובים של שלום ושמחה.
