חיים כהן היה בן 10 כשהגיע לקצרין. הכול היה ריק. עוד לא נבנו בתים. דלק נמכר מסוס ועגלה. היו ימים
ל פני הרחובות, הכיכרות, השכונות החדשות ומרכזי המסחר, הייתה קצרין יישוב צעיר, קטן ומלא תקווה. משפחות הגיעו מכל רחבי הארץ, בתים ראשונים נבנו, חברויות נרקמו ויחד נוצרה קהילה שהפכה עם השנים לבירת הגולן.
לרגל 49 שנים לקצרין, יוצא "שישי בגולן" בסדרת כתבות מיוחדת ומרגשת: "קצרין של פעם".
בכל שבוע, נפגוש אחת או אחד מוותיקי העיר, נשמע כיצד הגיעו לקצרין, איך נראו החיים בראשית הדרך, מה היו האתגרים, השמחות והרגעים הקטנים וכיצד הם רואים את קצרין של היום.
זהו סיפורה של קצרין דרך האנשים שחיו אותה, בנו אותה והפכו אותה לבית. סיפור של התחלות, של שכנות, של חלומות ושל זיכרונות שממשיכים ללוות את העיר גם היום.
מסע בזמן
רגע לפני חגיגות 49 שנים לקצרין, נפגשתי עם חיים כהן, מראשוני המקימים של היישוב, שהפך עם השנים לבירת הגולן. כבר בדקות הראשונות של השיחה, היה ברור שלא מדובר רק בסיפור אישי, אלא במסע בזמן. דרך הזיכרונות שלו.
חיים היה בסך הכול ילד בן 10, כשהגיע לקצרין עם דודתו אסתר ובעלה. הם הגיעו למקום עם אוטובוס ששימש להם גם כבית וגם כמסעדה. הדודה התגוררה במגדל העמק, שמעה על המקום החדש שעומד לקום, הגיעה לראות והתאהבה. הם החליטו להישאר.
כהן, שחוגג החודש 60, זוכר היטב את אותם ימים. "הכול היה ריק", הוא אומר בחיוך. "שטחי קרקע חשופים בתוך נופי הגולן היפים. עוד לא היו בתים, רק התחלה של בנייה".
כילד עבד עם הדודים במסעדה שבאוטובוס. תוך כדי שהוא מספר, עיניו נוצצות כשהוא נזכר בסמי בר לב ז"ל, שהיה מתגורר אז בקוניטרה ומגיע לאכול אצלם, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים, סנדלים וזקן קטן. סמי עבד בחפירת עתיקות קצרין, מגיע להפסקה קצרה ומספר בהתלהבות על הממצאים, על החלומות ועל מה שייבנה כאן בעתיד.
חיים מספר שאומנם היה ילד, אבל היה שותף לשיחות.
"חשבתי שיבנו כאן קיבוץ, או מושב. לא תיארתי לעצמי ששטחי האדמה האלה יֵיהפכו לעיר. עד היום, אני זוכר שלא האמנתי שקצרין תתפתח כל כך, תאכלס בתוכה מגוון רחב של אנשים ותמשיך לצמוח".
איפה היה הבית הראשון שלכם?
"בהתחלה, גרנו באוטובוס. הוא היה ממוקם ממש בכניסה לקצרין, איפה שנבנה בהמשך מרכז 'איתן'. האוטובוס הזה עדיין זרוק בשטח ליד קצרין. אחר כך, יישרו את האדמה ונבנו הבתים הראשונים, ממש מול הגשר שיש היום, שנבנה רק בהמשך. הבית הראשון שלנו היה ברחוב המשושים. בהתחלה בנו 20 בתים ולאט לאט, זה גדל ובנו עוד".
לא מוותר על קצרין
מה אתה זוכר מהילדות בקצרין?
"היו מעט מאוד ילדים, אולי עשרה. היינו נוסעים בהסעה ללמוד בבית הספר בחצור. היו גם תקופות שלמדתי בבית עם מורה, כי לא היו הסעות לחצור. מגרש הכדורגל והכדורסל הראשון שלנו היה מאחורי מה שהיום בית הספר 'גמלא'. בהתחלה אפילו לא הייתה חנות לקנות בה לחם וחלב והיו נוסעים לראש פינה לעשות קניות.
"כילד, הייתי עוזר לדודים במסעדה באוטובוס. בהמשך, הם קנו את המסעדה במרכז המסחרי 'איתן'. הדודה שלי, אסתר, מהמסעדה המיתולוגית שוותיקי קצרין עוד זוכרים היטב. כולם היו באים למסעדה של אסתר, תושבים מטיילים והרבה חיילים. אני הייתי עובד אתם. הייתי ילד פלפל, רץ בין האנשים, עוזר ובהמשך, גם למדתי לבשל ולהכין סלטים. הייתי עושה את השיפוד של השווארמה, שיפוד גדול שהיה גבוה ממני.
"אני זוכר גם שלא הייתה תחנת דלק. הייתה אישה שבאה עם סוס ומכל דלק, עומדת ליד המקום שבו נמצאת היום תחנת 'מנטה' ומוכרת דלק עד שהיה נגמר לה. בהתחלה, כשעוד לא היו כבישים, שבילים, או שלטים, אנשים היו מגיעים לקצרין וממשיכים עד צומת קצביה, כי לא היה שלט. אני זוכר שקניתי בריסטול, כתבתי עליו קצרין עם חצים, חיברתי אותו למקל של מטאטא וזה היה השלט".
זוכר את האנשים הראשונים שהגיעו לקצרין?
"בטח. הגיעו רק אנשים טובים. הייתה ועדת קליטה. מי שהגיע היה צריך אישור שאין לו עבר פלילי וגם שמישהו שמכיר אותו, שיאשר שהוא בן אדם טוב. כשבגרתי, נתתי אישור להרבה אנשים. בתחילת הדרך, הייתי ילד. חלק מהוותיקים כבר נפטרו, חלק עזבו. גם הדודה שלי חזרה למגדל העמק, אבל עדיין יש לי פה חברים".
לימים, התחתן חיים עם רותי, שגדלה בתענכים והשניים בחרו להקים את ביתם בקצרין. נולדו להם שלושה ילדים – אלי, שי ושירה. שלושתם נשואים. הבכור קצין בצבא הקבע כבר שנים רבות. השניים האחרים מצטיינים בעבודותיהם.
כהן מספר שהילדים בחרו לעזוב את קצרין בעקבות בני הזוג והפרנסה.
"הייתי רוצה שיהיו קרובים אליי. הם מנסים לשכנע אותי לעבור לגור לידם, אבל הם לא מצליחים. אני לא מוותר על קצרין. קצרין היא הבית שלי, השייכות שלי. אני אוהב את מזג האוויר, את הנופים ואת האנשים, ולא מוכן לוותר על כל זה".
במה אתה עוסק לפרנסתך?
"במקצועי, אני טבח. עבדתי בבתי מלון במטבחים, הייתי גם הטבח של מלון 'קיסר' בטבריה, כשנפתח. מאסתר, למדתי לבשל, עבדתי גם בקצבייה ולמדתי את הסודות של הבשר. הייתי מבשל מטעמים שלא מהעולם הזה – בשר ממולא בפירות יבשים ועוד הרבה דברים טובים. הבעיה הייתה שמלונות היו עונתיים ולא הייתה קביעות. בזמנו, גם לא הייתה הרבה אפשרות לתחבורה ציבורית, אז מצאתי עבודה קרוב לבית ב'מי עדן'. כבר 28 שנים, אני שם".
איך מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים באותו מקום עבודה?
"אני עובד קשה. אני עובד על מלגזה במשמרת, עושה 1,000 משטחים. אבל אני אוהב את היציבות שיש לי במקום העבודה. במהלך השנים, גם זכיתי תשע פעמים בתואר עובד מצטיין וזה נותן כוח. אומרים עליי שאני אדם עם מוסר עבודה גבוה וזה כנראה גם הסוד. בנוסף, אני עוסק באחזקה של מועצת הפועלים בקצרין. אני איש עבודה".
מחובר למקום
זוכר את אזור התעשייה של קצרין בתחילת דרכו?
"בטח. הכול היה ריק. אם אני לא טועה, פרידמן מעפולה הגיע להקים את המפעל הראשון באזור התעשייה. אחר כך בנו את 'מי עדן', את היקב ואת המחלבה. היום, כבר יש לנו אזור תעשייה גדול ואני מקווה שהוא ימשיך לגדול ולהתפתח".
מספרים עליך שאתה איש שמח שעושה הרבה רעש. מאיפה זה מגיע?
"הייתה לי ילדות לא פשוטה. משפחה מרוקאית גדולה עם עשרה אחים. עזבתי את הבית בגיל שמונה, עברתי לגור עם סבא וסבתא ואחר כך עם הדודים. בעצם, גידלתי קצת את עצמי ולמדתי שאני צריך להחזיק את עצמי. הצחוק ומצב הרוח הטוב עוזרים להתגבר על הכול. לכן, בכל מקום שאני מגיע אליו, אני משתדל לשמח ולהרים את מצב הרוח.
"ברוך השם, הצלחתי בכוחות עצמי לבסס את עצמי, לבנות משפחה ובית, לתת לילדים שלי חינוך טוב פה בקצרין ולהתפרנס בכבוד. אני עובד קשה, אבל גם משתדל ליהנות מהחיים – ללכת למסעדה טובה, לצאת לחופשה בבית מלון וככה לשמור על השפיות ועל האופטימיות".
סיפרת שהילדים משכנעים אותך להתקרב אליהם. מה משאיר אותך בקצרין?
חיים מחייך לרגע, מביט אל הנוף שמקיף את העיר שכל כך יקרה ללבו ועונה בלי להסס: "אני הגעתי לכאן כילד בן עשר, למקום שלא היה בו כלום. ראיתי שלב אחרי שלב, איך מיישרים את האדמה, איך בונים את הבתים הראשונים ואיך העיר גדלה ומתרחבת. אני מחובר למקום הזה, לאנשים, לנוף, לשקט ולמזג האוויר. אני זוכר שלא האמנתי שקצרין תתפתח כל כך והיום, כמעט חמישה עשורים אחרי, אני מרגיש חלק משמעותי מהדרך.
"בהזדמנות זו, אני רוצה להודות ליהודה דואה, שרואה את הוותיקים ודחף אותי להסכים להתראיין לכתבה על ותיקי הגולן. תוך כדי שאני משתף אותך פה, עולים לי הרבה זיכרונות. באמת אי אפשר לוותר על מקום שגדל אתך. קצרין היא לא רק הבית שלי, היא חלק ממני וממי שאני".
