חמוטל רוזן מכפר חרוב, היא עיוורת מלידה, תרפיסטית במוזיקה, מתמחה בטיפול בקשישים. “שיר הוא אמצעי להבעת רגשות עמוקים. להיות מטפלת במוזיקה – זו שליחות”

דבורה בר

בתגובה נרגשת בווטסאפ, למפגש מיוחד שהתארגן במועדון ותיקי חיספין, נכתב על הרצאה עם מצגת של חמוטל רוזן: “ריגשת אותנו ברמות… את כל כך מיוחדת וגדולה מהחיים. עדינה. מסורה. קשובה ואוהבת לעשות ולהיות פעילה. חושבת איך להנגיש את נושא העיוורון…”.

חמוטל, תרפיסטית במוזיקה, מתמחה בטיפול בקשישים, עיוורת מלידה שהעיוורון לא היווה לה מעולם מכשול, יוצאת לספר על התמודדותה. קבענו פגישה בביתה שבקיבוץ  כפר חרוב. קולה הרך והנעים כיוון אותי למקום המפגש. מיד חשתי שאישה מיוחדת יושבת לפניי, אישה המקרינה נעימות, רגישות וחום אנושי.

“הטיפול הוא פרטני, בבית המטופל. אני משמיעה לו מוזיקה, שרה לו שירים שאהב, מנסה ללכוד את תשומת לבו. מסתבר שמוזיקה היא שפה מיוחדת והיא משמעותית. נוגעת בפנימיות. גם אם התודעה נפגעת, משהו בנשמה ממשיך לזמר”

חמוטל רוזן היא עו”סית ומטפלת במוזיקה בעיקר של חולי אלצהיימר, דמנציה וקשישים. יש לה מספר קבוצות טיפוליות, בעיקר בעמק. מאז חזרתה לגולן, לא הצליחה לחשוף את עיסוקה המיוחד בפני תושביו. מה שהוליד את הרצון לספר את סיפור חייה ומקצועה המיוחד – תרפיה במוזיקה. בסדנה של דפנה פרנקל, “יזמות לעסקים קטנים”, נולד הרצון לעמוד בפני קהל ולהציג את סיפור חייה המיוחד.

קצת עליה

נולדה בכפר חרוב כפגית, בשבוע ה-28 להיריון. עודף חמצן באינקובטור גרם לעיוורון, אבל לא הכניע את המציאות. התחנכה במסגרות רגילות, תוך מתן תמיכה טכנית בשעת הצורך – בעיקר מורה שתיווכה את הדברים לתרגום של כתב ברייל. בסיום התיכון,  התנדבה לשנת שירות עם ילדים ונוער בסיכון, בירושלים. אחר כך, המשיכה למכינת “בית ישראל”, בירושלים.

“המכינה חשפה אותי לאנשים של חסד ונתינה. הצליחה לנפץ סטיגמות חברתיות ומגזריות”.

לאחר לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, חזרה לגור במכינה, בירושלים, כשתחום עיסוקה היה שיקום תעסוקתי לאנשים שמתקשים למצוא עבודה.

איך הגעת לטיפול במוזיקה?

חמוטל: “המוזיקה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחיי. למדתי פיתוח קול, שרתי במקהלות ואך טבעי היה לפנות ללימודים בתחום. לשם כך למדתי לנגן בגיטרה. הבחירה בעבודה עם קשישים הייתה כתוצאה ממחלת סבא שלי, שחלה בפרקינסון ודמנציה. הדרך לתקשר אתו הייתה שירים באידיש ששרתי לו”.

חמוטל עבדה ב”מלבב”, עמותה שמתמחה בטיפול בחולי דמנציה, עד הגיעה לגולן.

מהי דרך הטיפול?

“הטיפול הוא פרטני, בבית המטופל. אני משמיעה לו מוזיקה, שרה לו שירים שאהב, מנסה ללכוד את תשומת לבו. אני אוספת מידע על הרקע שלו. מי הזמרים החביבים עליו ודרך מסע משותף, מנסה לעורר בו זיכרונות ותקשורת. מסתבר שמוזיקה היא שפה מיוחדת והיא משמעותית. נוגעת בפנימיות. גם אם התודעה נפגעת, משהו בנשמה ממשיך לזמר”.

טכניקות הטיפול הן מגוונות: שירה עם המטופל, כתיבת שירים, אלתור קולי-ג’יבריש של קולות. היא מספרת על שיפור במצב המטופלים ונהנית מהקשר אתם. משפט קוהרנטי כמו “איזה שיר יפה” מפי מטופל מרגש אותה.

חמוטל: “שיר הוא אמצעי להבעת רגשות עמוקים. הוא מגשר על נתק מילולי – לשיר ביחד  יוצר חמימות ושייכות. להיות מטפלת במוזיקה – זו שליחות”.

ומה עם משפחה?

חמוטל נישאה לאיש רואה אותו הכירה דרך אתר היכרויות ולהם שני בנים, תום ודרור. להיות אימא עיוורת זה לא פשוט. יש הרבה מיומנויות שצריך ללמוד, כמו להדליק אור כשחשוך. כשהם קטנים, לזחול אחריהם, כדי שלא יכניסו חפצים לפה. לגן המשחקים, יוצאים בליווי צמוד. אפילו הפחד של איך לשים טיטול, איך לבשל. הלימוד הכי חשוב הוא “אין ברירה צריך לעשות לבד!”. מוצאים את הטכניקה והדברים מתבצעים. “אין דבר העומד בפני הרצון”

מגבלות יוצרות כוח. חיסרון יוצר מציאות מיוחדת. המציאות שחמוטל מעניקה היא מציאות של פנים קורנות. קול מרגיע ומלטף והרבה הרבה נעימות ושלווה. את ייעודה היא רואה בהענקת רגעים יפים וטובים למטופלים, שהרי היא רואה מה שיש בתוך הקנקן. שווה להתנסות!