בעולם הטוקבקים ספגו החרדים גל עכור של נאצות על התנהלותם “הפושעת” בימי הקורונה. במציאות, היו גילויי אחווה וערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי, בשעתו הקשה
המקור המקראי של המילה משבר הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. “כִּי בָאוּ בָנִים עַד–מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה“. מכאן, שכל משבר הוא איום, אך לא פחות מכך – הזדמנות. התשובה לשאלה אם משבר יהיה הזדמנות תלויה בבחירה של מי שנקלע למשבר.
משבר הקורונה מעמיד בפנינו לא מעט איומים והזדמנויות והשאלה לאן ניקח אותו, בשש אחרי הקורונה, תלויה בעיקר בבחירתנו.
במאמר זה אתייחס לסוגיה אחת – מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין החרדים.
בשבועות האחרונים, חווינו גל מכוער של גילויי שנאה כלפי החרדים. גל שבו הם ממש הוצגו כמפיצי מגפות. גל שלא היה חף משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים. גל של שמחה לאידם של החרדים, שנפגעו יותר מכלל החברה מהנגיף. נתקלתי אפילו באמירות כמו: “הם” יתפסו את כל מכונות ההנשמה “שלנו“.
התופעה הזאת רווחה ברשתות ובתרבות הטוקבקים. אבל הגל הזה אינו התופעה המשמעותית ביחס החברה הישראלית כלפי החרדים, במשבר הזה. התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה והערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי, בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם והעיקר – פעולת חיילי צה“ל לעזרת בני ברק.
צה“ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. פתאום, תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. פתאום, כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו
צה“ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה“ל וחייליו. פתאום, דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. פתאום, תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. פתאום, כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.
לא איום, הזדמנות
מה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה, חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא יזקפו ראשם בגאווה, כשהם לובשים את מדי צה“ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה“ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?
גילויי השנאה לחרדים הם מכוערים ונפסדים. אולם לצד האמפתיה, ההתגייסות והאחווה, יש מקום גם לתוכחה; לא תוכחה מתוך לעומתיות, אלא כחלק מאותה אכפתיות וסולידריות, כחלק מאותה ערבות הדדית, בחינת “הוכח תוכיח את עמיתך“.
הרי אין זה מקרה שהמגזר החרדי נפגע מהקורונה יותר מאחרים. יש לכך סיבה. הסיבה היא ההתבדלות. ההתבדלות ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית והיחס העוין למדינת ישראל ולמוסדותיה גרמו למגזר החרדי להישמע להנחיות מוסדות המדינה פחות מכל מגזר אחר ואלו התוצאות.
יתר על כן, הרי החרדים אינם מקשה אחת, יש בתוכם פלגים רבים. ניתן לראות בעליל, איך ככל שפלג בתוך המגזר החרדי רחוק יותר מהציונות, כך הוא היה קשוב פחות להנחיות משרד הבריאות. בקרב הגורמים האנטי–ציונים הרדיקליים, גם היום, נמשך הצפצוף על ההנחיות.
יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית, שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם, אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי, הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם.
לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה“ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.
משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות.
