המאשימים את בג”ץ בשמאלנות המתנגדת להתיישבות ביו”ש ומביאים כדוגמה את מקרה עמונה, זורים חול בעיני הדיוטות. בג”ץ מעולם לא קבע שההתיישבות ביו”ש אינה חוקית. עמונה אינה חוקית כי היא יושבת על קרקע פרטית
תומכי חוק ההסדרה והפועלים נגד העתקת עמונה נושאים בשיח הציבורי את המסר לפיו בג”ץ הוא אויב ההתיישבות ביו”ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.
זהו שקר גס. בג”ץ אינו נגד ההתיישבות ביו”ש. איני יודע מה עמדתו האישית של כל שופט בנדון ומהמעט שאני יודע על עמדותיהם, יש ביניהם בעלי דעות לכאן ולכאן, אך אלו דעות פרטיות, שמעולם לא השפיעו על פסיקות בג”ץ בנדון.
כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי רק בימים האחרונים בהחלטה לעכב את מינוי הרבצ”ר. בלי קשר לדעתי על המינוי, איני חושב שזהו נושא שבג”ץ צריך להתערב בו. ראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירות בנושא.
בנושא ההתיישבות ביו”ש, בית המשפט מעולם לא נהג באקטיביזם. במשך כמעט 50 שנה, מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג”ץ ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל
אולם בנושא ההתיישבות ביו”ש, בית המשפט מעולם לא נהג באקטיביזם. במשך כמעט 50 שנה, מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג”ץ ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל, נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל. כאשר “הארץ” תוקף את בית המשפט העליון ומגדיר אותו כ”משת”פ של הכיבוש” וכ”מכשיר ההתנחלויות” – לשיטתו הוא צודק, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות. רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל”קו הירוק”, הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות היא בלתי חוקית. לא בכדי, הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל”קו הירוק”, אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.
במה בית המשפט העליון כן התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק ובדין – בית המשפט פסק נגדה.
“יש שופטים בישראל”
מקרה הדגל של התערבות בית המשפט להגנת קניינם הפרטי של בעלי קרקעות ביו”ש, היה בג”ץ אלון מורה, משנת 1979. בפסיקה זו, בית המשפט הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג’ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. ראש הממשלה הבהיר שהממשלה תכבד את הכרעת הדין וכך היה. היישוב עבר למיקומו הנוכחי בהר כביר.
מי היו הנפשות הפועלות בפרשה זאת?
ראש ההרכב היה מ”מ נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. מבין המשפטנים הבכירים בישראל, לנדוי היה ראש וראשון למתנגדי האקטיביזם השיפוטי ולשוללי דרכו של הנשיא ברק. מתנגדי האקטיביזם (ואני ביניהם) מעלים על נס את ימיו של לנדוי, כימים שבהם בית המשפט העליון היה בשיא עוצמתו ויוקרתו הציבורית, דווקא כיוון שנהג בריסון ונמנע מאקטיביזם והתערבות בנושאים פוליטיים.
יתר על כן, לאחר צאתו של לנדוי לגמלאות, הוא חשף את עמדותיו הפוליטיות. התברר שהוא היה איש ארץ ישראל השלמה, תומך בהתיישבות בכל רחבי הארץ, התנגד לנסיגות. הוא יצא נגד כל החלטה שפגעה באחיזתה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל.
ודווקא הוא, האנטי-אקטיביסט ואיש ארץ ישראל השלמה, כתב את פסק הדין שחייב את העתקת אלון מורה ממקומו. למה? כי היישוב הוקם על קרקע פרטית.
ראש הממשלה אז היה מנחם בגין. אותו בגין, שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית רחבה, שמיד אחרי היבחרו ביקר בקדום (הנקודה הזמנית של גרעין אלון מורה) והבטיח: “יהיו עוד הרבה אלוני מורה”. בגין, שלאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה, אמר: “כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה”. כאשר התקבלה ההחלטה, הכריז בגין: “יש שופטים בישראל”. בזיכרון הקולקטיבי השתרש הביטוי כ”יש שופטים בירושלים”.
בעקבות פסק הדין, עוד ב-1979, קיבלה ממשלת ישראל בראשות בגין החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה ואין כל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זהו הצדק הטבעי. העם היהודי הנחיל לעולם את התנ”ך, כדי להעביר את המסר שחטא כרם נבות היזרעאלי הוא חטא חמור, ששם קץ לשושלת מלוכה והביא לחורבן וגלות. וכאשר הנביא יחזקאל יושב על גדות הנהר בבבל ומתווה את חזון שיבת ציון, הוא אומר: “וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם. מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ”.
אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, אינה יכולה לתת לכך יד.
ההסדרה – גושפנקה לגזל
מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב ולא ייתכן שאחרי עשרות שנים, פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית וניאלץ להיעקר מבתינו.
עוד אחזור לטענה זו, אך אתייחס קודם לטענה אחרת, על פיה עמונה היא תקדים לכל ההתיישבות ביו”ש ואם עמונה תיעקר – ייעקרו כל היישובים. טענה זו אינה אלא קשקוש דמגוגי אחד גדול וכפי שכתב ב”מקור ראשון”, מי שהיה יו”ר מועצת יש”ע, פנחס ולרשטיין: “לפי מיטב הבנתי וידיעתי, אין שחר להודעה שהודבקה מטעם מנהיגי עמונה על מאות יחידות דיור באזור, כאילו מצבן המשפטי זהה למצב עמונה. הזדעזעתי לקרוא אותה”.
זאת לדעת: גם על פי ההערכות המופלגות ומרחיקות הלכת ביותר, מספר הבתים שהנם על קרקע פרטית, או שיש עליה טענה פרטית, הם פחות ממחצית האחוז (!) מכלל ההתיישבות. גם בין המעט שבמעט הזה – הרוב הגדול אינם מקרים כמקרה עמונה. בעמונה, מדובר ביישוב, שזמן קצר לאחר הקמתו כבר היה ידוע שהוא על קרקע פרטית. אין להשוותו לתביעה שצצה אחרי עשרות שנים מבעל קרקע עלום-שם. במקרים מן הסוג השני, כפי שהיה רק לאחרונה בבית אל, בית המשפט דחה תביעות בעלות בטענת שיהוי. לא כן בעמונה.
יתר על כן, בעמונה מדובר בבתים שלגביהם יש פסק דין חלוט וסופי של בית המשפט, שנתן בנדיבות עוד ועוד הארכות כדי למצוא פתרון. צפצוף על החלטתו של בית המשפט הוא פשוט בלתי אפשרי ובלתי נסבל במדינת חוק.
לתושבי עמונה הוצעה הצעה יותר מנדיבה – העתקה לאדמות מדינה בשבות רחל, 12 ק”מ מצפון למיקומה הנוכחי. בשבות רחל, יהיה זה יישוב חוקי, עם יכולת לבנות ולהתפתח ולהיות יישוב גדול לדורות. מבחינה אידאולוגית, אין כל הבדל בינו לבין עמונה. התיישבות ביהודה ושומרון? מדובר ביהודה ושומרון. התיישבות מחוץ לגושים? הוא מחוץ לגושים. התיישבות על גב ההר? זהו גב ההר. איזו סיבה יש להפר את החוק, להפר את הצדק הטבעי, להפר את החלטות בית המשפט ולהישאר בנקודה שאין בה כל יכולת להתפתח? רק בשל העיקרון שתיקוב הפרת-הדין את ההר?
משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקה לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבין-לאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. בסופו של דבר, סביר להניח שהחוק ייפסל בבג”ץ ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג”ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג”ץ השנוא.
האם ניתן להגיע לפתרונות אחרים? במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש”ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג’ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג”ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהן בכסף מלא, כדת וכדין והיום קיים שם היישוב איתמר.
חקיקת חוק ההסדרה, כמו גם ההתעקשות על עמונה, הם פגיעה בצדק ובחוק, במעמדה המדיני של ישראל ובעיקר, במצבם ועתידם של היישובים ביו”ש. חמורות מכול, הן החוצפה ועזות המצח של המאיימים להתנגד בכוח לביצוע החוק והחלטות בית המשפט.
על פי חוק
בכל המאמר, לא התייחסתי כלל לשאלה המדינית – היכן להתיישב, היכן לא להתיישב. זו סוגיה משמעותית בדיון הציבורי, בדיון הפוליטי ובסופו של דבר, ממשלות ישראל מוסמכות לקבוע מדיניות התיישבות, על פי השקפת עולמן. אני יכול לתמוך בהחלטות, או להתנגד להן, כמו כל אזרח.
אולם במדינת חוק, הממשלה אינה רשאית לעשות ככל העולה על רוחה. את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, יש לעשות על פי חוק ובהתאם לצדק הטבעי.
לכן, מן הראוי להקפיד הקפדה חמורה על החלטת ממשלת בגין, כמדיניות חד-משמעית שאין לסטות ממנה ימין ושמאל – התיישבות תקום אך ורק על אדמות מדינה.
