הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. החמיצות שבה קיבל “מחנה השלום” את ההסכמים עם סודן והאמירויות נובעת מכך שהזיזו להם את הקונספציה . (חלק א‘)
ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה, האופפת את ישראל מיום הקמתה, מתרופפת. שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עמן היא של שלום חם. בעקבותיהן, צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עמנו על הסכמי שלום.
יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים והם לא שכנים ולא הייתה לנו מלחמה אתם וכד‘. באמת? סודן, למשל, הייתה עד לאחרונה מדינת אויב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל“ח מאיראן לחמאס. מדינה, שעל פי פרסומים זרים, חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה. אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן, ההתייחסות המזלזלת לשלום אתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מ“יקבי רמת הגולן” לאיחוד האמירויות).
מהי משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?
מול ועידת חרטום
יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודן. בירת סודן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת “שלושת הלאווים“.
ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר, קיבלה הוועידה את החלטת “שלושת הלאווים” המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו“מ עם ישראל.
בלשון ההחלטה: “פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבין–לאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם“.
ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על “החזרת השטחים הכבושים“, אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה, כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר.
יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם “שלושת הלאווים“, שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: “תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם“. כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב“שטחים הכבושים“, אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש “זכות” השיבה.
פרופ‘ יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב, במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: “הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב הייתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה, שאלת הפליטים. 2. בעיית ה‘כיבוש‘ בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה“. כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג‘יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.
הנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו“מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל “השטחים” + “זכויות הפלשתינאים” (הכוונה ל“זכות” השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו“מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי “השבת הזכויות“.
חלום הגלאביות – בלי הכאב
תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את “היוזמה הערבית“; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של “שלום” עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה, וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.
מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים, בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?
החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית “מחנה השלום“, נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ. יותר מכך, ההתנגדות נובעת מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם.
פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב, שיחתמו עמנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. “רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן“. כמה טוב היה כשיצאנו… את זה חשנו היטב על בשרנו. הנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות, בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל ואנשי “מחנה השלום” נבוכים; מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?
ביידן
תנופת השלום במזה“ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח–תיכונית הפרו–ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה“ת. נהרות של דם שטפו את המזה“ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות.
עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל, אי פעם וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח–תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון “יציבות במזה“ת“), קידמה את השלום במזה“ת ואת השלום בעולם.
מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל, לאורך ארבעים שנים של קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת.
איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה“ב, את מעמדה במזה“ת, את שלום המזה“ת ואת שלום העולם?
הדרך לשלום היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי–פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי–ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות
הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי–פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי–ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.
אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח–תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך, להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגיה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגיה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.
אני סבור שעל ישראל להציב את תכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך, בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.
