הדילמה הלבנונית קשה מאוד: לתקוף עכשיו, במחיר דמים, שעה שעדיין מתקיימת הרתעה מול חיזבאללה? או לדחות ובינתיים האויב מצטייד ומשתכלל? לא פשוט
בעשרים השנים הראשונות, לאחר הקמת המדינה, נהוג היה לומר שאין לדעת מי תהיה המדינה הערבית הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל ידוע מי תהיה השנייה – לבנון.
לבנון כונתה “שווייץ של המזרח התיכון”. היא נחשבה למדינה אירופאית במידה רבה, בעלת אוריינטציה צרפתית, מדינה שקטה, מתונה. הגבול עם לבנון היה גבולה השקט ביותר של ישראל, עם מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון הייתה השכנה היחידה של ישראל שלא הצטרפה לברית הלוחמה נגדנו ושמרה על גבול שקט. דומה היה שהיא בשלה לשלום, אך היא חלשה מכדי להעז ולהיות הראשונה.
בסוף שנות השישים, המציאות השתנתה, כשפת”ח החל להקים מאחז בדרום לבנון ולחמם את הגבול. מגמה זו הואצה לאחר “ספטמבר השחור” – גירוש פת”ח מירדן, בספטמבר 1970. על גבול ישראל, בדרום לבנון, הוקם “פתחלנד” ובביירות התמקמו מפקדות אש”ף וארגוני הטרור השונים. גבול לבנון הפך לגבול עוין ומדמם, עם חדירות מחבלים ומעשי טבח קשים, כולל של ילדים וירי קטיושות לעבר יישובי הצפון.
ישראל הגיבה בפעולות רבות לאורך הגבול ובביירות וב-1978 – מבצע ליטני. ב-1982, מלחמת לבנון הראשונה, בה צה”ל כבש חלקים נרחבים בלבנון, פעל בביירות וגירש את אש”ף מלבנון. ב-1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל ללבנון, שלא היה שווה את הנייר שעליו היה חתום ולא החזיק מעמד אפילו שעה. בשנים אלו, עבר מרכז הכובד של המלחמה בישראל והטרור נגד תושביה מאש”ף לחיזבאללה, הארגון השיעי, המופעל בידי איראן. צה”ל התבוסס שלוש שנים בבוץ הלבנוני ונסוג לרצועת הביטחון, שדיממה עוד 15 שנים והגבול עצמו המשיך לדמם. ב-2000, ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון וחיזבאללה המציא עילה חדשה להמשך הלחימה והטרור – חוות שבעא, והטרור נמשך.
ב-1970, נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים, לסיום מלחמת ההתשה. מיד עם חתימת ההסכם, מצרים הפרה אותו בגסות, כשהציבה סוללות נ”מ, סמוך לתעלת סואץ. ישראל הבליגה. היא לא רצתה לחדש את שפיכות הדמים
רק מלחמת לבנון השנייה, עם כל הכשלים הגדולים שהיו בה, מבחינה מדינית, מבצעית ומבחינת התנהלות העורף, השיגה את מה שלא השיגו כל פעולות התגמול והפשיטות, תקיפות חיל האוויר, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, הסכם השלום, הנסיגה לרצועת הביטחון, ההתבססות ברצועת הביטחון והנסיגה מלבנון. רק מלחמת לבנון השנייה יצרה הרתעה חזקה, שהפכה גבול שדימם ארבעים שנה לגבול שקט לחלוטין. הגבול שקט כבר 12.5 שנים, הישג שאיש לא העלה על דעתו במהלך המלחמה, גם לא קברניטיה. דחיית מלחמה וגבול שקט הם אינטרס ישראלי מובהק והישג זה הושג בזכות ההרתעה הישראלית שנוצרה באותה מלחמה.
דילמה אכזרית
אולם לצד ההרתעה מפני פתיחה באש, ובמקביל, לשמירה על הגבול השקט, חיזבאללה ניצל את הזמן להצטיידות רבתי, להכנות למלחמה והיום יש לו 150,000 רקטות, כנראה אמצעים לדיוק הרקטות ומנהרות תופת, חלקן כבר אל תוך השטח הריבוני של ישראל. זאת, תוך הפרת החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה.
הדבר מעיד על מגבלות ההרתעה. חיזבאללה הורתע מפני פתיחה באש, אך לא נרתע מפני הפרת הפסקת האש באמצעות הצטיידות. יתר על כן, האמת חייבת להיאמר: ההרתעה הייתה הדדית. גם ישראל ספגה מכה קשה, בבטן הרכה שלה – העורף. ישראל נרתעה מפעולה ישירה נגד התחמשות חיזבאללה בתוך לבנון (אך בהחלט פעלה נגד ההתחמשות הזאת בתחנת המעבר – סוריה). כך נוצר מאזן אימה של הרתעה הדדית.
הדילמה שעמדה בפני ממשלת ישראל קשה ואכזרית: מצד אחד, האפשרות לפעול באופן יזום נגד ההתחמשות, מתוך ידיעה שהדבר יביא למלחמה, שבה העורף ייפגע, בעוד ניתן לדחות את המלחמה הזאת עוד ועוד. מצד שני, להימנע מתקיפה, כדי לשמור על השקט, מתוך ידיעה שאם וכאשר תחודש האש, ביום מן הימים, ויש סבירות גבוהה לכך שהיא תתחדש, יכולת הפגיעה של האויב בעורף ישראל הולכת וגדלה ומחיר המלחמה יהיה קשה וכואב. זאת דילמה מנהיגותית קשה ומי שטוען שיש לו פתרון-בית-ספר לדילמה הזאת, אינו רציני ואינו אחראי. לדילמה הזאת נכנסים מרכיבים נוספים, כמו העובדה שלא רק האויב מתעצם, אלא גם צה”ל ולכן, גם ההרתעה עשויה לגבור ולמנוע מלחמה גם בעתיד.
ההחלטה עד כה, שלא לפעול בכוח לסיכול ההתחמשות של חיזבאללה, היא הכרעה קשה, אך לגיטימית והגיונית. היא עלולה לגבות מחיר דמים כבד, אך עשויה לחסוך מחיר דמים כבד. כך או כך, זו ברירה בין שתי אפשרויות קשות ומסוכנות. אין זו ברירה קלה בין טוב ורע.
הטעות האיומה של ההבלגה ב-1970
ב-1970, נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים, לסיום מלחמת ההתשה. מיד עם חתימת ההסכם, מצרים הפרה אותו בגסות, כשהציבה סוללות נ”מ, סמוך לתעלת סואץ. ישראל הבליגה. היא לא רצתה לחדש את שפיכות הדמים, אחרי שנים של מלחמת התשה קשה. המחיר היה כבד מאוד. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, איבדה ישראל את יתרונה האווירי, “הטיל כופף את המטוס”, בלשונו של עזר ויצמן. מחיר הדמים של ההבלגה הזאת היה קשה ביותר. בדיעבד, ההבלגה הזו הייתה מרכיב מרכזי במחדל מלחמת יום הכיפורים. ההבלגה הזאת הייתה שגיאה חמורה.
לכאורה, העובדה ההיסטורית הזאת מצדיקה פעולה צבאית מונעת. אך אין לזלזל ב-12.5 שנות שקט, באמצעות הרתעה, שעשויה להימשך עוד שנים נוספות.
קשה לי לקבוע עמדה חד-משמעית בדילמה הזאת. חשוב לי בעיקר שנכיר בה, נבין את הקושי ונכיר באחריות הכבדה שעל כתפי מקבלי ההחלטות. החלטה שלא לתקוף, אינה הימנעות מהחלטה, כפי שיש המציגים אותה, אלא היא החלטה, שיש בה הרבה היגיון והיא מבוססת על תפיסת אחריות.
כן, מבצע
“ממתי הזזת שני שופלים נקראת מבצע?” – זו אחת התגובות שקראתי, למבצע “מגן הצפון”. אני מודה שאני סולד מהיהירות והשחצנות הזאת. הפעולה נגד המנהרות היא פעולה חשובה ביותר להגנת יישובי הצפון, שעלולה להוביל להסלמה ולמלחמה (אף שאני מעריך שלא תוביל לכך) ולכן מדובר בפעולה מורכבת ביותר. כל שגיאה קלה, עלולה להוציא אותה משליטה. האויב מולנו לא בהכרח יפעל על פי ההנחות שלנו בתכנון המבצע.
זו פעולה חשובה מאוד, מדודה מאוד. פעולה שנועדה לספק ביטחון ולפתור בעיה ביטחונית חמורה, בלי להביא להסלמה ולהיגרר למלחמה, אך מתוך הבנה שהיא עלולה להידרדר להסלמה.
אפשר למתוח ביקורת, אך עמדת המשקיף היהיר, הניסיון להלעיג, הוא מכוער ונפסד. הוא לא אחראי והוא מנותק מהבנת כובד האחריות שעל כתפיהם של מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי.
