פרדיגמות וקונספציות שכשלו תושלכנה לפח האשפה של ההיסטוריה, רעיונות חדשים, חדשניים ויצירתיים יעלו ויש גם רעיונות ישנים, לא רעים בכלל: הגמ”ר – הגנה מרחבית
אילו מתקפת שמחת תורה הייתה צפונית, וקיבוץ אורטל היה מותקף, היה בקיבוץ רק רובה אחד להגנה עליו, נשקו של הרבש”צ. אולי עוד כמה אקדחים פרטיים. אולי חיילים שיצאו שבת עם נשקם.
לפני כשלוש שנים, נלקח הנשק מכיתת הכוננות. זה בלתי נתפס, אך זו עובדה. איזו כוננות זו ללא נשק, לא בבית ואף לא בנשקייה בקיבוץ, אלא מאופסן באיזה בסיס צה”ל? הטענה ההזויה הייתה שכיוון שיש גל של גניבות נשק, הם אוספים אותו. הטענה הזויה, כיוון שגל גניבות הנשק לא היה ביישובים, אלא דווקא במחנות צה”ל – מחדל חמור כשלעצמו. אבל מה המשמעות לנשק, אם הוא אינו בידי מי שאמורים להגן על חיי האזרחים? ומה טעם לקיומה של כיתת הכוננות, אם אינה חמושה?
בשבת בצהריים, שעות אחדות אחרי מתקפת הטבח בנגב המערבי, קיבלנו שמונה כלי נשק. בימים שלאחר מכן, קיבלנו כלי נשק נוספים, עדיין לא בכמות מספקת. יישובים “עורפיים” יותר בגולן, אך במרחק קטן בהרבה מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים, קיבלו כלי נשק רק כעבור שבוע.
המלחמה הקשה הזאת תחייב אותנו לשידוד מערכות כללי – פרדיגמות וקונספציות שכשלו תושלכנה לפח האשפה של ההיסטוריה, רעיונות חדשים, חדשניים ויצירתיים יעלו ויש שנרד לגלי הגרוטאות, נחשוף נשכחות, נמרק אותן מחלודתן (פרפרזה לדברי ברל כצנלסון, שעל שמו העברי, בארי, נקרא הקיבוץ שנפגע בטבח המוני רצחני נורא) – נחזיר לחיינו תפיסות ישנות שהתנוונו ונשכחו עם השנים וכעת, יש להשיבן לתחייה. כזו היא תורת ההגנה המרחבית.
ההגנה המרחבית
כשהשתחררתי משירותי הסדיר בצה”ל, סלדתי ממחשבה על שירות מילואים בהגמ”ר. מה, אני בהג”א? מקומי בצנחנים ואכן, שם שירתתי שנים רבות, עד גיל 44.
הגישה הזאת לא הייתה גישה פרטית שלי. הזלזול בהגמ”ר היה כללי. לכן, ההגמ”ר התנוון והתנדף.
עד אמצע שנות ה-90′, לכל תושב ביישובי הספר ששירת שירות קרבי בצה”ל היה נשק בביתו. באמצע שנות ה-90′, נלקחו כלי הנשק. מה שנותר היו כיתות הכוננות. לנו, חברי כיתות הכוננות (הייתי כ-35 שנים בכ”כ, עד לפני שנים ספורות), היה נשק, ווסט וקסדה והיינו מוכנים להקפצה. גם הנשק הזה נלקח לפני שלוש שנים.
ביישובי גבול עזה, כיתות הכוננות היו חמושות. חברי כיתות הכוננות, בנחיתות ברורה מול נחשולי האויב, נלחמו בגבורה, הרגו מחבלים רבים והצילו חיי אזרחים רבים. בלעדיהם, הטבח עלול היה להיות גדול הרבה יותר. אך התוצאות הנוראיות מעידות על כך שכיתות הכוננות כשלעצמן, במתכונתן הנוכחית, הן מעט מדי ואין בהן כדי לתת מענה לאיומים. יש לחולל שינוי דרמטי. לשוב לתפיסת ההגמ”ר, ההגנה המרחבית, אך באופן משמעותי לאין ערוך מכפי שהיה אי פעם.
רעיון ההגנה המרחבית מתייחס להתיישבות באזורי הספר, בפרט הכפרית, כקו ההגנה הראשון של מדינת ישראל. על צה”ל לארגן את הכוחות הלוחמים באותה התיישבות, ככוח הצבאי שיבלום את האויב ויגן על היישובים ועל המדינה, בעיקר במתקפת פתע, עד הגעת צה”ל. זו היחידה שתאפשר לשאר כוחות צה”ל להתמקד במתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האויב.
הבסיס הוא רמת היישוב הבודד. לא כיתת כוננות, אלא לפחות מחלקת כוננות. לא רק עם נשק אישי, אלא גם עם מקלעים, נ”ט, רימונים. אולי אפילו טנק. הכוחות הללו צריכים להיות מאומנים בלוט”ר, לוחמה בטרור, למקרה של חדירת מחבלים ליישוב. כוח הכוננות צריך להיות כוח לוחמה מיומן ומאומן להגנה על היישוב. בנוסף לכך, כל מי ששירת או שירתה ביחידה קרבית, צריך להיות חמוש.
מעבר ליישוב הבודד, האזור כולו צריך להיות מאורגן כחטיבות מרחביות, כגדודי חי”ר ושריון, המבוססים על כוחות אזוריים, מצוידים ומאומנים היטב, שינהלו את הלחימה להגנה על המדינה.
תחליף לעומק הגיאוגרפי
אסיים בשני ציטוטים ישנים, אך נכונים היום יותר מכפי שהיו כשנכתבו.
דברים מתוך איגרת הרמטכ”ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ”ל ה-11 של צה”ל, ב-1981: “… כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכנת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדו ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה והם צריכים למנוע מהאויב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה”.
כתב יגאל אלון בספרו “מסך של חול” (1959): “רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים, א.ה.] של צה”ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים, א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות. אומנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האויב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ, ייקל על האויב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בין-לאומית, בטרם ייערך צה”ל להתקפת-נגד מכרעת.
“…ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה”ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי… עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה”ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האויב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האויב עלולות לעתים לשבש את תכניות צה”ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממושכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה”ל ככוח בעל כושר אופנסיבי ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות.
“הנה כי כן, נמצא שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית”.
