הקורונה פותחת אפשרות לצמיחה דמוגרפית וקליטה איכותית בגולן. האם נשכיל לנצל את חלון ההזדמנויות?
יעקב שה לבן, יונתן
“להוציא לימון מהלימונדה” / “להמציא את עצמך מחדש” – לצד המיאוס מקלישאות הקורונה, עלינו לפתוח עיניים ולהבין את ההזדמנויות שכפתה עלינו המגפה הארורה. השבוע, שוחחתי עם עובדת בארגון “נפש בנפש“, המסייע לעולים ממדינות צפון אמריקה. היא שיתפה בעומס הרב – בחודשים האחרונים, נרשם גידול של מאות אחוזים בבקשות של משפחות מארה“ב וקנדה לעלות ארצה.
הצורך הכי גדול לעולים הוא קהילה תומכת. קשיי תעסוקה וחינוך הם משהו שמהגרים תמיד יתמודדו אתם, אך קהילה חזקה ותומכת, שמסייעת לגשר ולתווך את פערי השפה והתרבות, הם המפתח להתגברות על יתר האתגרים
כבן לעולים מארה“ב, אני מרשה לעצמי לומר שהצורך הכי גדול לעולים הוא קהילה תומכת. קשיי תעסוקה וחינוך הם משהו שמהגרים תמיד יתמודדו אתם, אך קהילה חזקה ותומכת, שמסייעת לגשר ולתווך את פערי השפה והתרבות, הם המפתח להתגברות על יתר האתגרים.
במקביל, מתחוללות שתי תנועות משמעותיות בישראל:
מחד, הביקוש למעבר לאזורים כפריים הוכפל, ומאידך, 50% מחברות ההייטק שוקלות לעבור לעבודה חלקית או מלאה מהבית. כך, למשל, חברת הענק “אינטל” כבר הודיעה לעובדיה להיערך להמשך עבודה מהבית, לפחות בשנה הקרובה.
קחו את מה שנכתב עד כה, והבנתם לאן אני חותר – הגולן יכול וצריך לעשות מהלך ולהיות חלק ממהלך ציוני ראשון במעלה: קיבוץ גלויות ויישוב הארץ.
הזדמנות כפולה
נפתח לנו כאן חלון הזדמנויות כפול לקליטה איכותית בגולן: עולים חדשים והייטקיסטים. ההייטק הוא כיום מנוע הצמיחה החזק ביותר של מדינת ישראל. לא סתם, החלום העדכני של האם היהודייה הוא בן הייטקיסט.
הנתונים מתחברים לתמונה כוללת של חלון הזדמנויות, בו נוכל לקלוט לכאן עובדים מעולם ההייטק, אולי אף כקבוצה מאותה החברה, אולי בתיאום עם החברה עצמה. לצדם, עולים דוברי אנגלית, בעלי מקצועות, שיכולים לתת שירותי מעטפת ועוד לא הזכרתי את הבסיס הקיים. לגולן ולגליל ייחודיות בעיקר בתחומים בהם משתלבים ההייטק והחקלאות – פוּד–טֶק ואגרוֹ–טק.
מצפון–מערב לנו, הוקמה חממת הפוּד–טֶק בקריית שמונה ומדרום–מערב, הושק באפריל “מרכז כנרת ליזמות וחדשנות“. החסם העיקרי שמונע מאנשים לעבור לכאן, התעסוקה, משתנה דרמטית לאור הקורונה. אני מקבל טלפונים מחברים שכבר שנים מפלרטטים עם החלום לגור בגולן ועכשיו, הוא הופך למציאות, בעידן העבודה מהבית.
למה לנו עכשיו?
נשים רגע ציונות בצד. אחת האמירות השכיחות שאני שומע היא “את הקיים אנחנו בקושי מחזיקים, אתה רוצה להביא עוד?”, או לחלופין “עזוב אותי, תן לי את השקט שלי“. ובכן, גוף שלא יתחדש ויצמח, סופו לקמול ולנבול. זה נכון לחברה כלכלית ונכון שבעתיים לחברה אנושית ולקהילה.
מעבר לכך, במקום להתלונן על (חוסר) איכות הכבישים, התשתיות ומערכת הבריאות באזור, צמיחת אוכלוסייה תביא בהכרח להשקעה ממשלתית גדולה יותר.
אפשר להסכים או להתווכח על חזון ראש המועצה, שמבקש להכפיל את האוכלוסייה בגולן בתוך עשור – עצם הצבת יעד צמיחה הוא כיוון נכון וגם אם הקצב יהיה מדורג יותר, הצמיחה הכרחית.
אז מה עושים?
ראשית, מפנימים שאנחנו נמצאים בחלון הזדמנויות. החלון פתוח בתקופה הקרובה, מקסימום בשנה הקרובה. אחר כך, הוא ייסגר.
אם נשכיל להירתם הן כיישובים והן כקהילת הגולן – כולנו נרוויח. כציבור, עלינו לתת רוח גבית להנהגות היישובים ולהנהגת הגולן הנבחרת ללכת למהלכים שיאפשרו קליטה
חסם אחד שמחייב פתרון הוא דיור זמין, מעבר להיצע הנוכחי אם נשכיל להירתם הן כיישובים והן כקהילת הגולן – כולנו נרוויח. כציבור, עלינו לתת רוח גבית להנהגות היישובים ולהנהגת הגולן הנבחרת ללכת למהלכים שיאפשרו קליטה.
חסם אחד שמחייב פתרון (וישנן כמה הצעות שראויות למאמר נפרד) הוא דיור זמין, מעבר להיצע הנוכחי. כאן, העבודה היא של נבחרי הציבור בעיקר.
החסם השני, הן לעולים והן להייטקיסטים – קליטה מיטבית בקהילה. ההייטקיסטים מחפשים משהו שונה מהעיר. קהילה שתשכיל לחבק קבוצה כזו תרוויח קליטה איכותית שתתרום המון, הן ליישוב ובהמשך, גם לכל הסביבה, עם הגעת עוד עובדים ובעקבותיהם, עוד חברות גדולות שיזדקקו לשירותי מעטפת ויזניקו את הכלכלה הגולנית.
העולים לא יצליחו ללא חיבוק וליווי של הקהילה. אם אנחנו רוצים לקחת חלק במעשה הציוני של קיבוץ גלויות, זה דורש מאתנו מאמץ. חבר שהחל הליך קליטה בגולן שיתף אותי בקושי שחווה, לאור העבודה שאשתו העולה מתקשה מאוד לדבר עברית. להרגשתו, ה“צברים” חסרי הסבלנות לא מוכנים להתאמץ כדי לקלוט אותה, מה שידחוק אותה אוטומטית ל“גטו אמריקני“, שם היא תרגיש בנוח לצד דוברי שפת האם שלה. רוצים עלייה, אינטגרציה, כור היתוך? זהו מאמץ הדדי.
