ב-14 בדצמבר, חגגנו מלאת 35 שנה ל”חוק הגולן” – החלת המשפט, השיפוט והמִנהל הישראליים על הגולן. הולדתו של הרעיון והעברתו כחוק בכנסת מעידים על הצורך בשילוב בין המעשה ההתיישבותי למעשה המדיני
שפע גשמי הברכה בשמי הגולן ועל שדותיו, נחלי ומפלי הגולן השוצפים קוצפים, היו התפאורה המושלמת לחג ה-14 בדצמבר.
ב-14 בדצמבר, מלאו 35 שנים לחוק הגולן, שהחיל את ריבונותה של מדינת ישראל (המשפט, השיפוט והמִנהל הישראליים) על הגולן. עם חקיקת החוק, התממשה אחת הסיסמאות במאבק תושבי הגולן להחלתו. לצד הסיסמה המבריקה “אסור לאבד את הצפון”, כיכבה הסיסמה, שנעשה בה שימוש כבר במאבק על הגולן, בעת שיחות הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים – “הגולן חלק בלתי נפרד מישראל”. חוק הגולן הפך את הסיסמה למציאות. מרגע חקיקתו, אין כל הבדל בין הגולן לגליל ולנגב, לתל-אביב, לחיפה ולירושלים.
בריאיון לגל”צ, לציון 35 שנה לחוק הגולן, טען שמעון שבס, מנכ”ל משרד רה”מ בממשלת רבין השנייה, שלא חל כל שינוי בדרכו. לטענתו, הקפדנו לדבר על ריבונות ישראל “בגולן” ולא “על הגולן”. זה היה נוסח החלטת ועד יישובי הגולן, זה היה נוסח החוק שהצענו וזה היה נוסח העצומה ההמונית. לטענתו, זאת בדיוק הייתה עמדתו של רבין. זהו שקר כפול
לא הייתה זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל סיפחה לתוכה שטחי ארץ ישראל ששחררה במלחמה. כבר בעיצומה של מלחמת השחרור, החילה ישראל את ריבונותה על שטחים ששחררה מחוץ לגבולות החלוקה ובהם מערב ירושלים, לוד ורמלה, יפו, נהריה וחלקים נרחבים משטחי הגליל והנגב. שטחים אלה סופחו בהחלטת שר הביטחון, שהוסמך לכך בהחלטה של מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שקדם לבחירות לכנסת הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים, סיפחה ממשלת ישראל את מזרח ירושלים וכפרים רבים באזור ירושלים. היא פעלה על פי סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב), שהכנסת חוקקה מיד אחרי המלחמה ובו הסמיכה את הממשלה להחיל את הריבונות על שטחי ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל.
השטח היחיד שסופח לישראל בהחלטת הכנסת, ברוב גדול (66 מול 17) היה הגולן. הסיבה לכך הייתה חוות דעת משפטית, על פיה מבחינה משפטית, החוק המסמיך את החלת החוק תקף רק בשטחי ארץ ישראל המנדטורית. לפיכך, החליט בגין לחוקק את חוק הגולן כחוק ייחודי בכנסת. בראש נאומו, הוא עמד על כך שהגולן הוא חלק מארץ ישראל ושהוא לא נכלל בשטח המנדט בשל אינטרסים זרים של שתי מעצמות קולוניאליסטיות.
היוזמה לחוק הגולן צמחה בגולן. ההתיישבות בגולן, שקדמה לחוק ב-14 שנים וחצי בדיוק, נועדה לעצב את גבולה של ישראל על פי תפיסת הציונות המעשית – היכן שתעבור המחרשה, שם ייקבע הגבול. מתיישבי הגולן האמינו בציונות המעשית, בקביעת עובדות בשטח ולא התייחסו ברצינות לסוגיות של ריבונות והיבטים משפטיים ומדיניים. כאשר יגאל אלון הציע, ב-1968, להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, לא היה הד לדבריו ביישובי הגולן. זה לא עניין אותם במיוחד.
המהפך בעמדת תושבי הגולן היה בהסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל חזרה לגבול הבין-לאומי ועקרה את יישוביה בסיני ובחבל ימית. לפתע התחוור, שעקרון היסוד הציוני, שהיישובים יקבעו את הגבול, מוטל בספק. הסכם קמפ-דיוויד הוכיח שאין די בהתיישבות כדי למנוע נסיגה.
התובנה הזאת הביאה את תושבי הגולן להכרה, שיש צורך לגבות את המעשה התיישבותי במעשה מדיני. הרי תקומת ישראל לאורך כל הדרך הייתה שילוב של הציונות המעשית והמדינית. כך יש לנהוג גם בגולן.
במשך שנתיים וחצי, נערך מאבק מוצלח מאוד של יישובי הגולן, בשיתוף עם התנועות הקיבוציות, למען חוק הגולן. המאבק הנחוש הזה, הביא את ראש הממשלה מנחם בגין לעשות מעשה.
ביניים: השקר הכפול
בארבעה עשר בדצמבר, מלאו 35 שנים לאחד האירועים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה; לאחת היוזמות המדיניות החשובות, החכמות, מרחיקות הלכת והנועזות שהוביל מנהיג ישראלי כלשהו – חוק הגולן. כדי לחסוך מאתנו לחץ מדיני מאסיבי, הוביל ראש הממשלה, מנחם בגין, חקיקת בזק: בו ביום, הוא הביא את החוק להחלטת ממשלה והעביר אותו בשלוש קריאות בכנסת. חוק הגולן הוא תרומתו הגדולה ביותר של בגין כראש הממשלה למדינת ישראל, אולי חוץ מהפצצת הכור העיראקי.
מאז, ובזכות אותו חוק, הועמקה חקיקת ההמשך, כאשר הוחלט שוויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב תחילה רוב של 61 ח”כים לפחות ולאחר מכן, משאל עם. משאל העם חוקק, לאחר תהליך שארך 15 שנים, כחוק יסוד.
במאבק למען חוק הגולן, גויס שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, לתפקיד יו”ר ועד יישובי הגולן ויחד עם יהודה הראל, הוא הוביל את המהלך המוצלח. לאחר מכן הוא עזב את הגולן ובממשלת רבין השנייה כיהן כמנכ”ל משרד ראש הממשלה. הוא המשיך בתפקידו במסירות ונאמנות לרבין, גם כאשר רבין הסכים לנסיגה מהגולן.
בריאיון לגל”צ, לציון 35 שנה לחוק הגולן, טען שבס שלא חל כל שינוי בדרכו. לטענתו, במאבק על החוק, הקפדנו לדבר על ריבונות ישראל “בגולן” ולא “על הגולן”, זה היה נוסח החלטת ועד יישובי הגולן, זה היה נוסח החוק שהצענו וזה היה נוסח העצומה ההמונית שעליה החתמנו מאות אלפי אזרחים. לטענתו, זאת בדיוק הייתה עמדתו של רבין – נסיגה “בגולן”, לא “מהגולן”.
זהו שקר כפול. ראשית, באשר לעמדת יישובי הגולן. בהחלטת ועד יישובי הגולן, מאפריל 1979, שבה החל המאבק על החוק נאמר: “… תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן”. אני מדגיש: “על הגולן”. בהצעת החוק, שגיבשו שדולת הגולן בכנסת וועד יישובי הגולן, נאמר: “השטח של ארץ ישראל, המתואר בתוספת לחוק זה, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמִנהל של המדינה”. התוספת היא מפה, של הגולן כולו, עד המילימטר האחרון. אגב, החוק שהעביר בגין היה בנוסח כמעט זהה. נוסח העצומה ההמונית, שנוסח בפגישה של ראשי הוועד עם יגאל אלון, היה: “הגולן חלק בלתי נפרד מישראל – ריבונות ישראל ערובה לשלום ולביטחון”. שוב – “הגולן“. בה”א הידיעה.
השקר השני של שבס נוגע למדיניות רבין. נכון, בשלבים הראשונים של המו”מ רבין הקפיד לומר שהנסיגה תהיה “בַּגולן. לא מֵהַגולן”. בהדגשת ה”בַּ” וה”מֵהַ”. אולם בהמשך המו”מ, הוא התקפל והעביר את ה”פיקדון” המפורסם למזכיר המדינה האמריקני כריסטופר, על פיו, אם אסד ישיב בחיוב למספר פרמטרים שהוא הציע, ישראל תהיה נכונה לסגת מכל הגולן.
מינוס ומינוס הם פלוס, אבל טועה שבס אם הוא חושב ששקר ושקר יהפכו לאמת.
ביניים: הציונות המעשית והמדינית
מיד לאחר הקמת ממשלת רבין, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם שבס. שבס הבהיר שאין כל איום על עתיד הגולן והוסיף: “אני יכול לתת לכם סימן. כל עוד לא התפטרתי מתפקידי, תוכלו להיות בטוחים שלא חל כל שינוי בעמדת רבין על הגולן”. עמדת רבין על הגולן הייתה עדיין: “לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל”.
ביום שבו חגגנו 35 שנים לחוק הגולן, נערך טבח המוני בעיר חאלב. רב הטבחים מדמשק הזכיר לנו מהי האלטרנטיבה לריבונות ישראל.
אנו חוגגים השנה יובל להתיישבותנו בגולן. אין ספק, שהתרומה הגדולה והחשובה ביותר שלנו למדינת ישראל ולכך שהגולן הוא חלק מישראל, היא המעשה ההתיישבותי. אולם גם בשנה הזאת, ראוי לזכור ולהזכיר את הנדבך המדיני – סיפוח הגולן לריבונות ישראל, בחוק הגולן.
