מתנדבי צוותי החירום השכונתיים בקצרין – הצח"ש – הם חלק משמעותי מהחוסן הקהילתי של היישוב. פעילותם מבוססת על אחריות הדדית, היכרות עם השטח ועם התושבים ובעיקר – על הרצון להיות שם עבור האחר
מ אחורי המוכנות לחירום עומדים אנשים. לא רק נהלים, ציוד ותוכניות פעולה, אלא תושבים מן השורה שבחרו להקדיש מזמנם, ממרצם ומלבם למען הקהילה שבה הם חיים. הם השכנים שלנו, האנשים שאנחנו פוגשים ברחוב, במכולת ובאירועים הקהילתיים. בשגרת היום-יום, הם עובדים, מגדלים משפחות ומנהלים חיים רגילים, אבל בשעת הצורך, הם נכונים להתייצב, לסייע, להקשיב ולהושיט יד. מתנדבי צוותי החירום השכונתיים בקצרין – הצח"ש – הם חלק משמעותי מהחוסן הקהילתי של היישוב. פעילותם מבוססת על אחריות הדדית, היכרות עם השטח ועם התושבים ובעיקר – על הרצון להיות שם עבור האחר. תוכנית צח"ש הנה תוכנית של משרד הרווחה ונמצאת תחת אחריות המחלקה לשירותים חברתיים במועצה, בשיתוף הקב"ט ומחלקת הביטחון.
את הסדרה פותחת גילה פפר סק, בת 71, שהגיעה לקצרין מגוש דן לפני כשש שנים וחצי, לאחר 30 שנות עבודה בעיריית תל אביב. היא חלמה על חיים קרובים לטבע ומצאה בגולן בית חדש וגם שליחות חדשה.
בתחילה, סירבה להצטרף לצח"ש בטענה שאין לה זמן, אך פגישה אחת שינתה את דעתה. כיום, היא משמשת סגנית מנהל רובע "נווה", בני נפתלי ובמהלך המלחמה, סייעה לתושבים ברגעי פחד ואי ודאות.
בריאיון ל"שישי בגולן", היא מספרת על החוויות שלא תשכח, על הערבות ההדדית בין השכנים ועל משמעות ההתנדבות עבורה: "זה אחד המקומות המיוחדים בחיים שלנו, שבהם אדם מקבל יותר ממה שהוא נותן".
בסדרת הכתבות של "שישי בגולן", בשיתוף מועצה מקומית קצרין, נכיר את האנשים שמאחורי ההתנדבות, נשמע את סיפוריהם האישיים ונגלה מה גורם להם לבחור, פעם אחר פעם, לתת מעצמם למען כולנו.
מגוש דן לקצרין
גילה פפר סק, בת 71, מתגוררת בקצרין כבר שש שנים וחצי, בזוגיות ואם לשני בנים המתגוררים במרכז. במשך 30 שנה, עבדה בעיריית תל אביב, עיר שהיא עדיין מתארת בהתלהבות כעיר מדהימה. אבל לצד החיים העירוניים, היא ובן זוגה היו שוחרי טבע והחלום שלהם היה לצאת מהבית ולחיות קרוב יותר לטבע. לגילה היה גם קשר מוקדם לגולן: מסוף 1973 ועד 1975, שירתה כאן כחיילת, בחטיבה 188. גם לבן זוגה יש משפחה בקצרין, ורמת הגולן הייתה אהובה על שניהם. מבחינתם, המעבר היה כמעט מתבקש. ההשתלבות בקהילה הייתה קלה וזורמת.
איך הגעת להתנדבות בצח"ש?
"זה קרה לגמרי במקרה. ישבתי אצל מעיין, שהייתה עובדת סוציאלית בתחום המתנדבים לפני המלחמה, בעניין אחר לגמרי, אני מובילה את מיזם 'זיכרון בסלון' בגולן. היא הציעה לי להתנדב לצח"ש ואני כמובן סירבתי בתואנות של חוסר זמן. אני מתנדבת במיזמים אחרים וגם כותבת ספרים. אבל היא די שכנעה אותי להגיע פעם אחת ולנסות.
כשהגעתי, כבר היה צוות צח"ש שהוקם לקראת מצבי חירום, כמו רעידות אדמה ופגעי טבע. זה היה לפני ארבע-חמש שנים. באותה תקופה, התקיימו מפגשים שבהם גיבשנו מודלים לעבודה. מי שהנחה את התהליך המקצועי היה אבי בורגר ז"ל. למדנו, התארגנו ותרגלנו. אביטל העו"סית הקהילתית דאגה שנקבל הכשרה מקצועית ורגשית, ונתנה לנו תמיכה חזקה מאוד בשיתוף כרמית רכזת המתנדבים.
מהו מבחינתך התפקיד של צוות החירום היישובי?
"צוות הצח"ש נמצא במעגל השני של הטיפול בשטח, מיד אחרי הצבא וכוחות הביטחון. אנחנו מטפלים בתושבים. כשפרצה המלחמה, היינו מוכנים מאוד. היו פגיעות, היו אזרחים מבוהלים ואנחנו היינו הראשונים להגיע ולסייע, להיות שם. היינו גם הקשר בהעברת המידע למועצה ולגורמי הטיפול השונים. תפקידנו הוא לראות את התושבים ואת הצרכים שלהם בשטח ולסייע".
מהו תפקידך בצח"ש? מה כולל התפקיד שלכם בשגרה ובשעת חירום?
"אני משמשת כסגנית של מנהל רובע 'נווה', בני נפתלי. בשגרה, אנחנו משתלמים ומתכוננים. יש קבוצה גדולה של כלל מתנדבי הצח"ש ובנוסף, יש קבוצה של מנהלי הרובעים וסגנים. בקבוצה זו, אנחנו חושבים ודנים על דרכי הפעולה שלנו, בהיבטים של הדרכות הנדרשות, תחזוקת הצוותים ועל הדרך לוודא שהכול פועל בתוך השכונות ושכולם בסדר.
"אם קורה משהו, אנחנו שם. כל אחד בדרכו. בפועל, הרבה מהפעילות שלנו בסבבים מול איראן הייתה מול אנשים שאין להם ממ"דים והם נאלצים ללכת למקלטים. שם נוצר גם הווי שכונתי וקשר בין האנשים. במקלט שלי, למשל, דאגתי לבדוק מי לא הגיע בעת האזעקה, מה קורה עם האנשים, איפה כולם, מי נסע ומי לא נמצא. הרובע שלי מאופיין באוכלוסייה שיש בה אנשים מבוגרים רבים וגם תושבים עם צרכים מיוחדים ולכן ההיכרות האישית עם התושבים והיכולת לזהות מי זקוק לעזרה הן חלק חשוב מהעשייה".
כך נראה חוסן
איך נראית ההיערכות של הצוות? אילו הכשרות ותרגולים אתם מקיימים כדי להיות מוכנים?
"ההכשרות המקצועיות בזמן המלחמה ניתנו בעיקר על ידי אבי בורגר ז"ל, שנפטר באופן פתאומי, לפני כשלושה חודשים. אבי, מנחה מקצועי מטעם הקואליציה לטראומה, היה איש מקסים ביותר, מקצועי מאוד, מסור וקשוב לצרכים הייחודיים שלנו. למדנו מודלים להתמודדות עם הרגעים הראשונים של אירוע חירום: איך מטפלים באוכלוסייה שנכנסת לחרדה, איך מדווחים, איך מרגיעים, איך מפיקים לקחים מאירועים, איזה מידע מעבירים למועצה כשיש פגיעות ואיפה נמצאים אנשים מפוחדים שזקוקים לסיוע מעמיק יותר. בנוסף, יש גם עזרה נקודתית בכל מיני תחומים. למשל, במהלך המלחמה, סייענו גם לאנשים שלא ידעו למלא טפסים למס רכוש.
"חלק משמעותי מההכשרות מוקדש ללמידה מאירועים קודמים ולהפקת לקחים. מה עובד ומה לא. איפה קיימים פערים בין התכנון למה שקורה בשטח. איך מקפידים על תקשורת מהירה ומדויקת ולא יוצרים פקקים בדיווח. ניסיון הוא ידע שלא יסולא בפז. בנוסף, היו הכשרות מטעם מרכז חוסן של אשכול גליל מזרחי לעיבוד רגשי, בשל החשיפה לאירועים מעוררי רגשות".
האם יש אירוע או מפגש עם תושב שנחרת בזיכרונך במיוחד?
"באחת מהנפילות, במהלך סריקות בתים של תושבים, הגענו לאישה מבוגרת שהתגוררה ביחידת דיור קטנה ובמרכז מיטתה – שבר גדול שנפל מהתקרה. אני זוכרת שהתרשמתי מעדינותה ומהחיוך על פניה. כך נראה חוסן. במקרה אחר, במהלך סיור, הגיע מישהו וביקש שניסע אחריו. הסתבר שיש פצוע מקרב פועלי הבנייה שעבדו באזור, שלא היה ידוע עליו בקרב כוחות הביטחון. אנחנו דיווחנו".
איך השפיעה תקופת המלחמה והמתיחות הביטחונית בצפון על פעילותך בצח"ש? ומה למדת על עצמך ועל הקהילה בתקופה הזו?
"ראשית, חשוב לי להגיד שבקצרין יש קהילה נהדרת, שכולה חסד. אם מישהו נפגע, כולם מתקבצים כדי לסייע לו. לא רק במצבי קיצון, אלא גם בשוטף ובשגרה. אני למדתי שהתפקיד מחייב אותך וברגע האמת, הוא משכיח ממך את כל הפחדים והחששות האישיים. הוא מחבר אותך למחויבות ולאחריות למשימה.
מהו האתגר הגדול ביותר בהתנדבות? איך מתמודדים עם האחריות, אי הוודאות והמצבים הרגשיים המורכבים?
"יש לי עוד הרבה התנדבויות אחרות ולכן בשגרה זה פחות מאתגר עבורי. בחירום, האתגר הוא להישאר צמודה לתורה שלמדנו, לזכור מה צריך לעשות ולפעול לפיה. צריך לדעת להפריד בין התפקיד לבין הסכנה, ללמוד להרגיע ולהשתלט על החששות".
מה גילית על תושבי השכונה ועל קצרין דרך ההתנדבות, שלא הכרת קודם?
"הכרתי המון אנשים חדשים ובעיקר – את כל המתנדבים הנפלאים. השכונה הספציפית שלנו הפכה ממש לחבורה. אחד הדברים החשובים שהתרשמתי מהם הוא האופן שבו המועצה נערכת לעתות חירום וקשרי הגומלין שבעלי תפקידים מקיימים עם גופי התנדבות כדוגמתנו, ממש מרגיעים ונוסכים ביטחון".
איך המשפחה והסביבה הקרובה מתייחסות להתנדבות שלך?
"זה מתקבל בטבעיות רבה. המשפחה מבינה שאני עושה את הדברים עם בקרה וריסון עצמי".
מה לדעתך יכול לחזק את מערך הצח"ש בקצרין ולעודד תושבים נוספים להצטרף?
"אנחנו צריכים עוד מתנדבים דוברי שפות ובעיקר – דוברי רוסית. יש בקצרין הרבה דוברי רוסית וחסרים לנו מתנדבים שיודעים לדבר בשפה. בשגרה, יותר קשה לגייס אנשים. בשעת חירום, קל יותר להבין את הצורך ואנשים רוצים להתגייס ולסייע. לכן צריך לחזור שוב ושוב על ההיבט המקצועי, להגדיר יחד עם בעלי תפקיד במועצה מה המשמעות של חוסן בשגרה וכנגזרת מכך, מה תפקיד הצח"ש בשגרה. חשוב לציין שאנחנו מתוחזקים היטב, בזכות אביטל גולן, שדואגת לנו גם לפעילויות גיבוש. לאחרונה, יצאנו אפילו לטיול מזמר בכנרת עם ארוחה. המועצה מכירה מאוד בתפקיד שלנו ורואה בנו כוח שאפשר לסמוך עליו".
מילה אישית לסיום בעקבות ההתנדבות שלך
"במצבי קיצון, התפקיד בצח"ש מגלה בנו כוחות שלא בטוח שהיינו מגלים אילולא התפקיד. אנחנו מגלים אומץ, ביטחון ואמונה עצמית. לא תמיד מזדמנים לנו המצבים בהם אנחנו יכולים להכיר את עצמנו יותר לעומק. אני מרגישה שזה אחד המקומות המיוחדים בחיים שלנו, שבהם אדם מקבל יותר ממה שהוא נותן".









