אמר רבי נחמן: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן". "מאמינה, מאמינה", אני לוחשת לעצמי, רק שנצליח כולנו לתקן את הדרוש תיקון
ערב ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מצאתי את עצמי, על הדרך, עוצרת בקבר רבי שמעון בר יוחאי. המקום היה מלא אנשים מכל הסוגים והסגנונות. לקחתי לי ספר תהילים, הרגשתי צורך להתפלל על עם ישראל, על החטופים, לבקש אחדות ואהבה, התפללתי גם על ילדיי ועל משפחתי המורחבת ועל עצמי.
לידי עמדה אישה ממררת בבכי. אני שומעת אותה מדברת עם הבורא, מבקשת רפואה שלימה לבן שלה, נודרת שאם יבריא, תבוא לעשות סעודה לכבוד הצדיק. הדמעות לא פוסקות לרדת. ניגשת אליה אישה אחרת ומושיטה לה סוכרייה: "תקחי, תקחי, תברכי, זה סגולה לברך על מתוק מברית מילה", היא משכנעת ומגישה גם לי שתי סוכריות.
הבוכייה מקנחת את אפה ולוקחת את הסוכרייה. מיד היא מוסיפה: "תתפללו על הבן שלי" ומוסרת לנו את שמו. אני מביטה סביבי – צעירות, מבוגרות, ילדות, דתיות, חילוניות, כל אחת מהנשים הגיעה עם תפילה אחרת בלב. קשישה אוספת צדקה למשפחה נזקקת והנשים שולפות מטבעות. המקום הופך לא רק לבית תפילה אלא גם לבית של חסד: אחת מבקשת תפילה, שנייה מחלקת סוכריות, שלישית אוספת צדקה.
אני מהרהרת. זהו חודש אלול, זמן להתבוננות ולתיקון, רגע לפני שהשנה החדשה תתחיל. פתאום אני רואה מדבקה על הקיר, מצטטת את רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן". "מאמינה, מאמינה", אני לוחשת לעצמי ומתפללת שנצליח כולנו לתקן את הדרוש תיקון.
מפתח לחירות פנימית
חודש אלול מזכיר לנו תשובה, תיקון וגם את כוח הסליחות. שלושה מעגלי סליחה ממתינים לנו: סליחה מהקב"ה, סליחה שבין אדם לחברו, וגם, ואולי לא פחות חשוב – סליחה לעצמנו. כי רק כשאנחנו סולחים לעצמנו, קל לנו יותר להרחיב את הלב ולסלוח לאחרים. סליחה היא מפתח לחירות פנימית. היא דורשת אומץ, כנות, ולעתים ויתור על תחושת הצדק שלנו. כשאנחנו סולחים, איננו משחררים רק את הזולת, אלא גם את עצמנו מהכבלים של הכעס והכאב. לא תמיד זה פשוט. יש אנשים שסוחבים על גבם פגיעה וכעס במשך שנים. אבל הכעס והטינה, הם משקל כבד על הגוף והנפש. לפעמים צריך תזכורת לנקות את הלב, לשחרר, לסלוח.
בעודי חושבת על הסליחה, נזכרתי בסיפור על שני אחים, שחיו שנים בשכנות טובה. סייעו זה לזה, שיתפו פעולה. יום אחד פרץ ביניהם ויכוח חריף. מילים קשות נאמרו, ואחריהן – חודשים של נתק. בוקר אחד, הופיע בחווה של אחד האחים נגר עם ארגז כלים.
"אני מחפש עבודה", אמר.
"הגעת בזמן. רואה את החווה שמעבר לשדה? היא של אחי. עד לא מזמן הייתה בינינו אדמה פתוחה, אבל הוא חפר תעלה שתפריד בינינו. עכשיו אני רוצה שתבנה לי חומה גבוהה – שלא אראה אותו עוד לעולם".
הנגר הנהן: "אבנה לך בדיוק מה שאתה מבקש".
הוא עבד במסירות שלושה ימים וכשסיים, קרא לאח לראות את התוצאה. האח יצא ונדהם: במקום חומה, נבנה גשר רחב שחיבר בין שתי החוות. האח השני, שראה את הגשר, עמד בקצהו עם דמעות בעיניו.
"אחרי כל מה שעשיתי", אמר, "אתה עוד בנית גשר?". שני האחים פסעו זה לקראת זה, נפגשו באמצע הגשר, התחבקו, בכו והתפייסו. והנגר? הוא אסף את כלי העבודה והמשיך לדרכו, לבנות עוד גשרים של סליחה בין אנשים.
חודש אלול דופק על דלתות ליבנו. הוא מזכיר לנו שלא לחפור תעלות ולא לבנות חומות, אלא גשרים. הלוואי שנזכה כולנו לדעת לבקש סליחה וגם לסלוח לאחרים ולעצמנו ושהגשרים שנבנה בינינו יהיו חזקים, מוארים ומלאי אהבה.
