הדבר הכי קבוע בשנתיים הראשונות אצל תינוקות זה שהם כל הזמן משתנים. באזור גיל שנתיים, הילד מחליט שיש לו רצונות משלו – מה זה שכולם “מחליטים עליו”
בתקופה האחרונה, יצא לי לפגוש לא מעט אימהות לילדים בסביבות גיל שנתיים. כולן אמרו לי שהן חוות את גיל ההתבגרות ואת קשיי הגיל הנורא. terrible two”” – גיל בו פתאום, משום מקום, התינוק שלנו הופך להיות ילד, עם רצונות וצרכים משלו. לנו פתאום יש קושי להתמודד עם בקשות ועם דרישות, שלא הועלו עד עכשיו. פתאום, ההורים חווים מצד הילד יותר ויותר רצון לעצמאות ונפרדות. גיל שמאופיין בהרבה התקפי זעם, בכי ותסכול. השתטחות על רצפת הקניון או הסופרמרקט הן פעולות שבשגרה.
הייתי רוצה להציע לשנות את הכותרת של הגיל הזה לקרוא לו “גיל שנתיים הנפלא”. כי עם כל הקשיים, זהו גיל מרגש של התפתחות ועצמאות. הרצונות והצרכים שמתפרצים בגיל זה היו קיימים בתוכם כבר מגיל לידה וזה הזמן שלהם לבטא את כל אלו. בגדול, אנחנו כבר יודעים מה הוא רוצה וצריך, אך הוא עדיין לא פיתח לגמרי את כישורי השפה שלו, כדי להגיד ברורות מה הוא רוצה. לכן, זה בא לידי ביטוי עם הרבה תסכול וכעס, תוך כדי בכי והתעקשות. זה מאפיין את הגיל הזה וכל הילדים מתנהגים כך. זה מאפיין את הקושי בוויסות עצמי, ביכולת הבעה של המחשבות והרצונות שלו.
הרבה פעמים נראה שכמעט כל דבר גורם לו להתפרץ. לכן, נראה שהרבה פעמים, גם אם נרָצה אותו וניתן לו מה שביקש, זה לא ממש יענה על הצורך האמתי שאותו הוא פורק דרך התקף הזעם
לנו, כהורים, זו חוויה לא תמיד נעימה ולא כל כך פשוטה. מצד אחד, אנחנו רואים שכואב לו ולא נעים לו ואנחנו רוצים בטובתו ומצד שני, רוצים לשמור על גבולות וללמד מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור.
עד עכשיו, כל רצון שהיה לילד שלי היה מבחינתי צורך. לא פינוק ולא מניפולציה. צורך שלו אמתי. צורך שביקש מענה. פה, מתחילה ההבנה של הילד, שיש לו השפעה על דברים ויכולת להשיג דברים, בדרך זו, או אחרת.
ילד סביב גיל שנתיים יחפש דרך לשחרר את הזעם והתסכול שהצטברו אצלו סביב השינויים, המעברים, הלחץ והעומס. הרבה פעמים נראה שכמעט כל דבר גורם לו להתפרץ. לכן, נראה שהרבה פעמים, גם אם נרָצה אותו וניתן לו מה שביקש, זה לא ממש יענה על הצורך האמתי שאותו הוא פורק דרך התקף הזעם.
דווקא יציבות בהחלטה לא לתת בדרך זו, או לתת הקשבה וחיבוק, הם אלו שיתנו את המענה המדויק לצורך שלו.
האדרנלין מדבר
אם נמצא את המענה הנכון והמדויק לסיטואציה המורכבות שלו, הסימפטומים ילכו וייעלמו. איך נכון לעשות זאת? חשוב לדעת שבהתקף, הילד בעצמו חווה בלבול ותסכול. למרות שנראה שהוא שולט במצב ובכעס שלו, הוא בכלל בבהלה, או ברגשות אשם ויכול להיות שנבהל מעוצמת הזעם שבו, מה שמייצר אצלו תחושה לא נעימה.
צריך לזכור שילד לא נולד עם יכולת להכיל תסכולים וזו האחריות שלנו ההורים ללמד אותו איך להגיב. תפקידנו הוא להעביר אליו את האחריות, לתת לו כלים להתמודד עם הכעס.
בזמן התקף של כעס, או התנגדות, הגוף מתמלא באדרנלין בכמות גדולה וזה מונע ממנו לבצע חשיבה הגיונית: מה אני צריך לבחור ולעשות. לכן, לא יעזור לפנות אל החשיבה והשכל, תוך כדי שכיבה על רצפת הקניון. אין שיקול דעת כרגע.
חשוב להיות אתו בזמן הזה, בגובה העניים, לתת תשומת לב: חיבוק מגע, מבט עיניים. לתת לגיטימציה לתחושות ולשקף: אתה מאוד כועס. זה בסדר לכעוס ולבכות. כשיסיים את הכעס, או את ההתנגדות, הוא יהיה פנוי לתקשר, לדבר, או לחשוב. אולי להסביר מה בדיוק קרה ומה הוא צריך. פשוט להיות שם, להתמיד, לעמוד בהחלטה שהחלטתם. לנשום עמוק ובעיקר, להבין מאיפה זה נובע ולתת כלים להתמודדויות.
לתת לגיטימציה לרגשות שלו. כך הוא יגדל וירגיש בטוח, אהוב וירגיש שאוהבים אותו בכל מצב, אהוב ללא תנאים, גם כשהוא כועס ובוכה. זוהי הזדמנות להקנות כישורים וכלים איך להתמודד, כאנשים בריאים, שקולים וחושבים.
לכל שאלה או התייעצות, כתבו לי ayala.hizmi@gmail.com
