בכל תאריך עגול של יום מותו, זוכה שייקה אופיר ז”ל למחוות ואזכורים ושידורים מיוחדים בכל מדיה אפשרית. איפה היו כל אלה, כשגאון המשחק הישראלי היה צריך אותם? פניה העלובים של תעשיית הבידור בישראל
במלאת שלושים שנה לפטירתו של שייקה אופיר – סיפור שפרסמתי לראשונה בספר “שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008”.
זה היה ביוני, 1985. קיבוץ אורטל יצא (בשני מחזורים – המחזור הראשון של מעט המשפחות עם הילדים והמחזור השני, הגדול – של הרווקים) לנופש בן 5 ימים בשדות ים. נופש נפלא, בלתי נשכח.
באחד הערבים, נסענו (המחזור השני, כמובן) לת”א, לבילוי עירוני. קבוצת פרובינציאלים מן הקיבוץ שבקצה הפריפריה, יוצאת לבלות בעיר הגדולה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה בכרם התימנים ואחר כך בילינו במועדון לילה, נדמה לי שביפו. הייתה זו לי הפעם הראשונה והאחרונה שביליתי במועדון לילה (ואני מניח שכך רובנו).
שייקה אופיר הגיע, לבוש כהרגלו בחליפה יוקרתית בת שלושה חלקים. ונתן הופעה… כאילו זו הופעת חייו. כל הקלאסיקות שלו, עם ה”ככה וככה וכולו וכולו”, פנטומימות של סוגי מעשנים, פנטומימה של “איך מכניסים חוט לקוף של המחט”, “המורה לערבית”, עסקן ההסתדרות הנואם עם הסנדוויץ’ בפה ועוד ועוד. הופעה נפלאה. לא הפסקנו לצחוק
הופיעה שם חשפנית, טניה שמה, שגם הפשיטה כמה גברים חרמנים בקהל (לא מישהו מאתנו, חלילה. חננות, או לא חננות?).
ואחרי הופעתה… הפתעה! מופע של שייקה אופיר. שייקה אופיר הגיע, לבוש כהרגלו בחליפה יוקרתית בת שלושה חלקים. ונתן הופעה… כאילו זו הופעת חייו. כל הקלאסיקות שלו, עם ה”ככה וככה וכולו וכולו”, פנטומימות של סוגי מעשנים, פנטומימה של “איך מכניסים חוט לקוף של המחט”, “המורה לערבית”, עסקן ההסתדרות הנואם עם הסנדוויץ’ בפה ועוד ועוד. הופעה נפלאה. לא הפסקנו לצחוק.
היה זה צחוק עגום מאוד, עגום ומדכא. שייקה אופיר, גדול הקומיקאים בתולדות המדינה, שחקן אדיר, פנטומימאי מדהים, במאי מחונן, הכוכב הגדול של הצ’יזבטרון, “השוטר אזולאי”, האיש שכל הבמות בעולם היו פתוחות בפניו, הבמאי הדגול של “הגשש החיוור”; שייקה אופיר הגאון, התדרדר לשפל כזה, למצב שבו כדי לא להגיע לחרפת רעב, עליו להופיע מדי לילה במועדון סוג ז’, בין חשפנית לרעותה. כך חולפת לה תהילת עולם!
איפה עולם התרבות והאמנות בישראל, חשבתי בלבי ואיזה ערך יש לו, אם הוא מאפשר לאחד מגדולי האמנים לסיים כך את דרכו?
חלפו שנתיים. שייקה אופיר חלה בסרטן. פתאום, אולי מתוך רגשות אשם, החלו מופעי מחווה לשחקן החולה. כל צמרת האמנות נזכרה בו והצדיעה לו לפני מותו.
לאחר מותו, מי לא טרח להספיד אותו, לספר איזה ענק הוא היה ושמעולם לא היה ולא יהיה כמותו ואיזה אדם נפלא… ואני זכרתי איך לפני שנתיים, ראיתי אותו כל כך מושפל. איפה היו אז כל אותם חברים מספידים?
כך, בכל תאריך עגול של יום מותו – “חגיגה תקשורתית”. אך אני נוצר בלבי את הזיכרון העצוב ההוא.
