אני שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית, אבל סולד מדברים רבים שנעשים במסגרתה. במאבק על הגולן הוכחנו שאפשר גם אחרת
מיד בתום ההצהרה לתקשורת, שבה הציג יריב לוין את תכניתו הרדיקלית, שאותה הגדיר “פעימה ראשונה מתוך ארבע“, התיישבתי ליד המחשב וכתבתי את המאמר “מהפכה משטרית“, שפרסמתי מעל במה זו. באותו רגע, לא ידעתי שעוד רבים אחרים, שכפי שלא היו מתואמים אתי, גם לא היו מתואמים אלה עם אלה, העניקו ל“רפורמה” את ההגדרה הזאת. זה קרה, כי היא באמת מהפכה משטרית. אגב, יש הבדל משמעותי בין ההגדרה הזו להגדרה “הפיכה משטרית“, שגם היא מושמעת בהקשר זה, שלא בצדק. הפיכה פירושה תפיסת השלטון בכוח. זה לא המקרה.
מרגע ששמעתי את התכנית, התנגדתי לה בכל ישותי. אומנם יש לי ביקורת רבה על מערכת המשפט (כמובן שלא השטויות כמו קונספירציות “תפירת התיקים“, שהם רציניים כמו הטענה שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר ושהרבי מליובביץ‘ חי), אך הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש. המהפכה המשטרית, שמכפיפה, למעשה, את המערכת המשפטית לממשלה, השולטת בפועל גם ברשות המחוקקת, היא עריפת הראש.
השתתפתי בהפגנות, נאמתי בהפגנות. יש הרבה יופי במאבק הזה; בכך שמאות אלפי אזרחים שאכפת להם, שכואב להם, יוצאים שבוע אחר שבוע, חמושים בדגל הלאום, נחושים להיאבק נגד פגיעה ברוחה של מדינת ישראל, שנאבקים על ציפור נפשם
לכן, אני שותף למאבק מראשיתו, השתתפתי בהפגנות, נאמתי בהפגנות. יש הרבה יופי במאבק הזה; בכך שמאות אלפי אזרחים שאכפת להם, שכואב להם, יוצאים שבוע אחר שבוע, חמושים בדגל הלאום, נחושים להיאבק נגד פגיעה ברוחה של מדינת ישראל, שנאבקים על ציפור נפשם.
לא הכול ראוי
עם זאת, יש הרבה מאוד דברים במאבק שאיני אוהב, בלשון המעטה, ואם לוותר על לשון ההמעטה, יש הרבה דברים במאבק שאני סולד מהם. החמור מכל הוא האיום בסרבנות, שפירושו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה בביטחון המדינה. הסרבנות (שלא הייתה, אך היה איום חסר תקדים בסרבנות המונית) מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מהמהפכה המשטרית ופגיעה בדמוקרטיה במאבק על הדמוקרטיה מקעקעת את צדקת המאבק.
אני סולד מהוצאת כספים מן המדינה או איום בהוצאת כספים, מצד חברות היי–טק. אני סולד מהדיבורים על מרי אזרחי והאיומים במרי אזרחי והקריאה להפרת חוק. אני סולד מהפרעה לטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולטקסים הממלכתיים של יום העצמאות. אני סולד מהפגנות נגד בעת מצעד ההצדעה לישראל בניו יורק ובכלל מהפגנות ומחאות בחו“ל.
אני לא רק סולד, אלא אף מזועזע, ממסע סתימת הפיות, באמצעות רדיפה אישית אחרי שרים וח“כים, ליד בתיהם ובכל מקום שאליו הם נוסעים והפרעה לנאומיהם, לא בקריאת ביניים, אלא בהפרעה ממושכת, כדי לא לאפשר להם לנאום. העובדה שממשלה מצוינת נפלה בשל התנהגות דומה ואף גסה ומכוערת ממנה, כלפי ח“כים כמו עידית סילמן, ולא מתוך איזו אידאולוגיה זולת הדה–לגיטימציה לכך שאדם שאינו נתניהו יהיה ראש הממשלה, אינה מצדיקה חזרה על אותה דרך קלוקלת.
זה כן אותו דבר
הצדדים השליליים במחאה לא ישנו את דעתי נגד המהפכה המשטרית, אך התנגדותי למהפכה לא תגרום לי לאתרג מעשים ודיבורים שאני שולל מכל וכל. כאשר אני מדבר עם אנשים מרכזיים במאבק ומשמיע את ביקורתי, אני שומע מהם כמה אני תמים ושאיני מבין במאבקים ציבוריים…
אולי אני תמים, אך אני בוגר אחד המאבקים הציבוריים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה, אולי המצליח ביותר – המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות התשעים של המאה שעברה; מאבק “העם עם הגולן“. זכיתי להימנות עם הנהגת המאבק ולשרת בו כדובר ועד יישובי הגולן. ממרחק הזמן, ולנוכח מאבקים ציבוריים אחרים ובהם המאבק הנוכחי, אני יותר ויותר גאה באופן שבו הובלנו את המאבק; בכושר האיפוק, בעצבי הברזל, במשמעת העצמית ובהתמדה והנחישות, לנהל מאבק במשך תשע שנים, תוך מחויבות מוחלטת לדמוקרטיה ולשלטון החוק.
במאבק הזה, הכפפנו את עצמנו לכללים מחמירים, תוך משמעת קשוחה: המאבק יהיה על פי חוק, תוך שמירה על כללי הדמוקרטיה, ללא אלימות וללא איום באלימות. אני זוכר מילה שחזרנו עליה תמיד: מכובד. אנו מנהלים מאבק מכובד
“זה לא אותו דבר“, אומרים לי והאמירה המתנשאת הזו מקוממת. זה לא אותו הדבר? גם אז, כמו היום, זהו מאבק על ציפור הנפש. יתר על כן, המאבק שלנו אומנם היה ארצי, אך מבחינתנו, מוביליו, לא הייתה זו רק ציפור הנפש, אלא ציפור הנפש שהביאה אותנו להגשמה, הלכה למעשה, של אמונתנו בבניין חיינו כאן בגולן. נסיגה מהגולן, אילו קרתה חלילה, לא הייתה רק פגיעה בציפור נפשנו, אלא גם חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. במאבק הזה, שהיה מאבק של לחיות או לחדול, הכפפנו את עצמנו לכללים מחמירים, תוך משמעת קשוחה: המאבק יהיה על פי חוק, תוך שמירה על כללי הדמוקרטיה, ללא אלימות וללא איום באלימות. אני זוכר מילה שחזרנו עליה תמיד: מכובד. אנו מנהלים מאבק מכובד. ידענו לבלום גורמים קיצוניים שניסו לגרור אותנו למאבק מסוג אחר.
למה נהגנו כך? ראשית, כי כאלה אנחנו. דמוקרטים, ממלכתיים, שומרי חוק. שנית, כי האמנו שזו הדרך הראויה להיאבק ושלישית, האמנו שזאת הדרך לנצח.
עצרנו את הרכבת בסטיקרים
ידענו שהציבור מתחלק למי שיתמכו בנו בכל מקרה, למי שיתנגדו לנו בכל מקרה ולמי שבאמצע. התמקדנו במי שבאמצע. שאלנו את עצמנו – האם אדם שמתלבט, ואנו נחסום לו את הכביש בדרכו מהעבודה הביתה, הפגיעה בו תגרום לו לתמוך בנו יותר או פחות? בתחילת המאבק, הפגנו פעם אחת ליד בתיהם של רבין ופרס, ברמת אביב. בישיבת ההנהלה שלאחר מכן, שאלנו את עצמנו: האם ההפרעה לשכניהם תועיל לנו או תזיק לנו? התשובה ברורה ומאז הקפדנו שלא להפגין ליד בתים פרטיים. המגבלות שבהן הגבלנו את עצמנו חייבו אותנו להיות יצירתיים יותר. קל להיכנס לתקשורת, כאשר חוסמים כביש מרכזי. איך להיכנס לתקשורת, כשאנו נמנעים מכך? עובדה, הצלחנו בגדול. בשביתת הרעב בגמלא, במסע הטרקטורים מגמלא לירושלים, במיצג הגולן הנודד וכד‘. בתגובות חכמות ומתוחכמות, ששודרו כמעט מדי יום. ביצירת מצב שבו כל ילד בישראל יודע לדקלם על פה את נאומו של רבין “מי שיעלה על הדעת לרדת מהגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל“. בכך שבמשך שנים, מדי שבוע, עמדו אנשים בשקט ובסדר מופתי עם שלטי “העם עם הגולן“, בכל צומת בארץ. בכך שכמעט כל רכב בארץ נשא על שמשתו את הסטיקר שלנו ועשרות אלפי אזרחים תלו את השלטים שלנו על מרפסת ביתם. באחת מישיבות הנהלת הוועד, אמר אחד החברים בביקורתיות: “הרכבת דוהרת מולנו בכל הכוח ואנחנו מנסים לעצור אותה בסטיקרים“. כן, עצרנו אותה בסטיקרים.
אכלנו את הענבים
באחד הימים, יצר אתנו קשר אדם ששמו חמי בן–נון וביקש להציג לנו דרך חלופית למאבק. לקראת הפגישה, הוא שלח לנו ספר שכתב, שנקרא: “מרי אזרחי“. איני בטוח אם הוא אפילו תמך במאבקנו. הוא פשוט תמך בכל לבו ברעיון של מרי אזרחי, של “התנגדות אזרחית בלתי אלימה“, כדרך המוסרית למאבק דמוקרטי. ההרצאה הייתה מרתקת וגם הספר. האזנו לו ברוב קשב, אך תגובתנו המנומסת הייתה: לא בבית ספרנו.
כאמור, נדרשו עצבי ברזל כדי לעמוד בכללים הללו לאורך מאבק ארוך כל כך. אבל תמיד הזכרנו לעצמנו, שעלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים, או לריב עם השומר. היצר, הכעס, הזעם, העלבון, התסכול דחפו אותנו לריב עם השומר. אך האחריות הלאומית, המחויבות לדמוקרטיה והאמונה שזו הדרך הנכונה לנצח, גברו. כך, אכלנו את הענבים ועד היום אזרחי ישראל נהנים מן היין שאנו מפיקים מענבי הגולן.
זו הדרך. זו הייתה הדרך הנכונה אז וזו הדרך הנכונה עכשיו ואני גאה בה.
* לפרטים על ספרי “אל נאחר רגע נכסף” ולרכישה:
https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU
