גל הטרור הנוכחי הוא חלק ממאבק בן 140 שנה על הארץ הזאת והוא לא יסתיים בעתיד הנראה לעין. 11 החללים, לצערנו, אינם האחרונים. זאת האמת ואי אפשר לברוח ממנה
“דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו, לא יהיו חיים, אם לא נחפור מקלטים ובלי גדר תיל ומקלע, לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. …אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו“.
66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ“ל משה דיין, על קברו של רועי רוטברג, בנחל עוז. הדברים נכונים גם היום.
למעלה מ-140 שנות אחיזתנו בארץ ישראל, שנות ההתיישבות הציונית, הן למעלה מ-140 שנות המאבק על הארץ. מאבק דמים. גל הטרור הנוכחי הוא חלק מאותו מאבק וגם חללי הגל הזה אינם האחרונים. המלחמה על הארץ לא תסתיים, בעתיד הנראה לעין ובמלחמה, משלמים מחיר דמים. זאת האמת, אין בלתה וכל מי שמנסים להשלות את עם ישראל באשליות שלום כוזבות “רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן“, או באשליות כוזבות על אודות ביטחון הרמטי, אם רק “ניכנס באמ–אמ–אימא שלהם“, אינם אלא שרלטנים מאחזי עיניים, המחלישים את החוסן הלאומי שלנו ואת העמידה האיתנה, שהיא תנאי הכרחי לניצחון ולניצחון הזה, יש מחיר דמים. זאת האמת.
הפרצה קוראת למחבל
מהו הניצחון? מתי נגיע אליו? הניצחון אינו יעד סופי שמתישהו נגיע אליו. הניצחון הוא המציאות המתמשכת, של עם שחוזר אל מולדתו אחרי גלות ממושכת, שבה היה מפורד ומפוזר בין העמים. עם שבונה את ארצו, מקים את מדינתו, גובר על אויביו המתנכלים למפעלו. עם שהופך מדינה קטנה וענייה, שקמה תוך מלחמת שמד של מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה, על מנת לסכל את הקמתה ולהשמיד את שארית הפליטה שנאחזה בארץ ישראל, למעצמה אזורית, אומת סטרט–אפ, מדינה עתירת הישגים אדירים בכל תחומי החיים, מדינת ישראל. מדינה שמדינות ערב מתחילות בהדרגה לחבור אליה, מתוך תובנה שאם אינן יכולות לנצח אותה – מוטב להן לחבור אליה. עוצמתה של ישראל וחוסנה בביטחון, בכלכלה, בחקלאות, ברפואה, במדע, בהשכלה וביחסים בין–לאומיים הם הניצחון והוא הולך ונבנה ומתעצם מיום ליום, כל עוד איננו מחלישים את עצמנו ובכך מביאים לנסיגה בתהליך. כן, התהליך הציוני הזה, הניצחון המתמשך הזה, גבה מעמנו, גובה מאתנו ועוד יגבה גם בעתיד, מחיר דמים. זה עצוב, כל הרוג פוצע אותנו והוא עולם ומלואו שאובד מעמנו, אך זו ברירת חיינו.
בשעה שבה אנו מותקפים, כמו בגל הטרור הנוכחי, המבחן שלנו כאומה חסונה הוא להתלכד ולהתאחד בעמידה איתנה ובמלחמה באויב. מלחמה באויב בשטח האויב, כמו זו שמתנהלת יום יום, לילה לילה, בידי לוחמי צה“ל, מג“ב ושב“כ, המגיעים אל מיטתו של המחבל, לפני שהוא מגיע אלינו לרצוח בנו.
רק בשלושת החודשים הראשונים של 2022, סוכלו כך מאה פיגועים. אם בכל פיגוע כזה, היו נהרגים חמישה ישראלים, כמו בטבח בר“ג ובני ברק, מדובר ב-500 הרוגים, בשלושה חודשים. לא בכל פיגוע היו בהכרח מגיעים מיד שוטרים חמושים ועוצרים את מסע ההרג, כך שהמחיר עלול היה להיות כבד הרבה יותר. אם נכפיל את המספר הזה בחודשים ובשנים הרבות, מאז מבצע “חומת מגן“, שבו החזרנו לידינו את חופש הפעולה בשטחי הרש“פ, אפשר לקבוע שחייהם של רבבות ישראלים ניצלו בזכות הפעולה האקטיבית היום–יומית בשטח האויב. אבל יש חורים. לא כל פיגוע ניתן לסכל. לעתים, האויב מצליח להגיע ולבצע את זממו. על שב“כ להתייחס לכל פיגוע שהצליח ככישלון שעליו לתחקר ולהפיק ממנו לקחים. אך אנו, החברה הישראלית, צריכים להצדיע לכוחות הביטחון ולהאמין בהם, גם כאשר לא הצליחו לסכל פיגוע וגם אם תוצאות הפיגוע קשות.
יש נושאים המחייבים שינוי ותיקון. מחדלים של עשרות שנים, שחובה עלינו לתקן. הפרצות בגדר הביטחון והעלמת העין מהן וחדירה יום–יומית של אלפי שב“חים לישראל הן מחדל מתמשך, שחובה לתקנו לאלתר. רובם המוחלט של השב“חים באים כדי לעבוד, אך הפרצה קוראת למחבל, כפי שהיה בפיגוע בבני ברק.
אובדן הריבונות בנגב ובמגזר הערבי ובעיקר, הרפיסות וחוסר האונים בהתמודדות עם נגע הנשק הבלתי חוקי במגזר, הם מחדל חמור ביותר של ממשלות ישראל. יש לציין שהממשלה הנוכחית משנה כיוון, מתחילה להילחם בנגע ואף קצרה לא מעט הצלחות. אך זה מעט מדי. יש צורך במבצע גדול–ממדים, שיצריך משאבים רבים, לאיסוף הנשק הבלתי חוקי. פעולה כזו טובה גם למגזר הערבי, שמשלם את המחיר הכבד ביותר של תעשיית הנשק הבלתי חוקי. גם כאן, עלינו להיות מוכנים לכך שהמבצע הזה יגבה מאתנו מחיר דמים.
אנשים בזויים
השעה הקשה הזאת, של גל פיגועים ואובדן חיי אדם, מחייבת אותנו לחוסן ואחדות. בוז למי שמנצלים את השעה כדי לערער את החוסן ולהעמיק את הפלגנות. בוז למי שעושים פוליטיקה קטנה ורוקדים על הדם. בוז למי שמחלישים את חוסנה של החברה הישראלית במזיד, מתוך תקווה שהם ייבנו מכך פוליטית. בוז לאותם עסקנים עלובים, דמגוגים חסרי אחריות, הפוצחים בריקוד סוער על דם אחינו, כדי להסית נגד הממשלה ולעשות הון פוליטי. והם קוראים לעצמם… “מנהיגים“. בוז לאותו איש קטן שהולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה, ומשקר במצח נחושה, וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האסלמית. כן, זהו אותו שרלטן שבנה את רע“ם במו ידיו ובמשך שנתיים, רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע“ם שתנציח את שלטונו. הוא כמעט הקים אותה ורק סמוטריץ‘ סיכל אותה. בוז לכהניסט, שכאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר–שלל–חיש–בז וממהר למקום האירוע כדי לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם. בוז לאספסוף המוסת והפרוע שקרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – “מוות לערבים“. אכן, משאלתם התגשמה. ערבי מת. בשעה שהם צווחו את צרחות המוות, מת מפצעיו רס“מ אמיר חורי, גיבור ישראל, ערבי ישראלי, שחרף את נפשו, חתר למגע, הסתער על המחבל, הרג אותו ועצר את מסע הטבח.
הגשמת הציונות – היא הניצחון
עלינו להילחם בטרור, אך הניצחון האמתי שלנו הוא המשך הגשמת הציונות, בניין הארץ וחיזוק המדינה. החלטת הממשלה, בשבוע שעבר, להקים חמישה יישובים ישראלים בנגב, שבוע לאחר שהחליטה על הקמת עיר ויישוב כפרי בנגב – היא הניצחון שלנו. אם אכן נשכיל ונצליח להעלות לארץ מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה, זה יהיה הניצחון הגדול שלנו.
עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה, גם אם היא דרך חתחתים, גם אם היא כרוכה בקשיים, בכאבים, במהמורות ובקורבנות. לאורך השנים, עברנו גלי טרור קשים ואף קשים לאין ערוך יותר מהנוכחי וגברנו עליהם. גם את גל הטרור הנוכחי ננצח. אין בכך כל ספק. אך לשם כך, נדרשת עמידה איתנה. מי שהופכים כל פיגוע וכל הרוג קרדום לחפור בו, לצרכים עסקניים אלקטורליים, פוגעים בעמידתנו האיתנה, הורסים את האחדות הלאומית, שוחקים את החוסן הלאומי ובכך הם המשת“פים של האויב; סייעני הטרור.
