ניר שניר, כפר סבאי, הגיע לקיבוץ אפיק, מיד אחרי הצבא, כדי להדריך את ילדי כיתות א'-ו'. שנה וחצי הוביל אותם בשבילי הילדות של הקיבוץ, העצים בהם את תחושת השייכות למקום וכעת, בהרגשת סיפוק גדולה, הוא ממשיך לתחנה הבאה בחייו. "אפיק בשבילי", הוא אומר, "זה בית לתמיד"
מאת: ניר שני
אני ניר שני, בן 23, במקור מכפר סבא ובשנה וחצי האחרונות, מקיבוץ אפיק. הגעתי לאפיק היישר מהצבא ב-21.2.21, כדי להדריך את ילדי כיתות א'-ו'.
בקיבוץ, מיד הרגשתי בבית וזיהיתי פוטנציאל אדיר של עשייה ותחושת משמעות ושייכות שיכולה להיות לי פה. כבר אחרי חודשיים, החלטתי שחצי שנה לא תספיק לי וידעתי שאמשיך לעוד שנה ושלקראתה אגיע מוכן, משופשף ונחוש יותר.
היום, אחרי שנה וחצי, הגיע הרגע לחתום את התקופה ולהמשיך לפרק הבא בחיים.
הובילו אותי שלושה קווים מנחים לנגד עיניי.
קודם כול – ביטחון הילדים. להחזיר את הילדים להורים שלהם בריאים ושלמים.
לגרום להם להרגיש שייכים שותפים לקיבוץ. להעלות אותם לבמה במופעים, להיות גאים לייצג את המקום שלהם, לתת להם את התחושה שיש להם חלק ומקום להשפיע.
להיות בעצמי דוגמה אישית טובה. להיות נעים בשבילים, מעורב בחיי הקהילה ולהיות שותף בהובלת פרויקטים קיבוציים. זה להוביל את קבוצת הכדורגל של הקיבוץ, וגם לרקוד בריקוד שבועות ועדיין להיחשב גבר.
אני מסיים עם הלשון בחוץ, אבל בהרגשת סיפוק גדולה, שעמדתי בכל המטרות שלי השנה – מקצועית, חברתית ואישית.
הרגשתי הכי שייך בעולם ומאוד משמעותי לילדים.
אני מודה על התמיכה הגדולה שקיבלתי מהקיבוץ.
אפיק בשבילי זה בית לתמיד.
