תמיד אני דרוכה. הרי הכול יכול לקרות, אפילו הודעה חשובה ממפעל הפיס, או הצעה לעסקה רצינית. ערב אחד דילגתי, חילול הקודש, על שעת ווטסאפ. לא הגבתי, עוד חילול, על המון הודעות. נהייה בלגן. שיעבוד 2022
שבע בערב. המתבגרת משחקת עם חברה בחדר, האיש מבשל מרק, המתבגר חזר לערב בבית מהישיבה ויושב עם האבא שלו במטבח. אני נכנסת הביתה, אחרי נהיגה ארוכה, הווטסאפ שלי מלא בהודעות שלא קראתי בשעה האחרונה. החיים שלי סובבים סביב הווטסאפ. הכול מתנקז לשם – הילדים, העבודות, המשפחה ושאר קבוצות וקשקושים. שלא כהרגלי, אני מחליטה להתעלם מהנייד ולא לפתוח הודעות, מיילים, פייסבוק ואינסטגרם ויושבת לקפה מפנק עם האיש והמתבגר.
קצת יותר משעה, לא פתחתי את הווטסאפ, משהו שלא קורה אצלי הרבה. אפילו בנהיגה, לפעמים, אני עוצרת באיזו תחנה בדרך, לראות אם נכנסה איזו הודעה חשובה. אין לדעת מתי אראלה ממפעל הפיס תשלח הודעה חשובה, או שתיפול עלי איזו עסקה רצינית, או איזו בשורה טובה.
לא עונים לי? מיד אני מתחילה לחפש הסברים, במיוחד כשהילדים שלי לא מגיבים. אני כמעט מתקשרת למשטרה. הם טוענים שאני דאגנית בהגזמה, אני מבטיחה להם לנסות להשתפר, זה לא באמת עובד
תמיד אני דרוכה. אז יום אחד חרגתי ממנהגי, נסעתי כל הדרך בלי לעצור וכבר הופיעו המון סימני שאלה על הודעות שנשלחו, למה אני לא מגיבה. כולה שעה וקצת לא עניתי… אולי אני ישנה, אולי נוהגת, בפגישה, בשיעור, מתקלחת ויש עוד כמה אפשרויות. “על מה הלחץ“, אני מתלוננת בקול, אבל בעצם, אני בעצמי בדיוק כזאת. לא עונים לי? מיד אני מתחילה לחפש הסברים, במיוחד כשהילדים שלי לא מגיבים. אני כמעט מתקשרת למשטרה. הם טוענים שאני דאגנית בהגזמה, אני מבטיחה להם לנסות להשתפר, זה לא באמת עובד.
עם האיש, זה סיפור אחר. הוא פותח את הווטסאפ רק לעתים רחוקות, אז התרגלתי. שולחת לו הודעה, אין פס כחול, מתקשרת, לא עונֶה, או שעונה בקצרה “אני בישיבה“, משהו דחוף? הוא שואל… לפעמים, אני מרשה לעצמי להגיד “כן, דחוף, מתי אתה חוזר הביתה ולמה אתה לא קורא מה ששלחתי לך בווטסאפ?”, אבל שאר האנשים בעולם אמורים להיות מחוברים כל היום ולהגיב מיד.
הכי מעצבנים
הכי מעצבנים אותי הם אלה שאני רואה אותם מחוברים והם לא פותחים, או לא מגיבים להודעה שלי. שלא לדבר על אלו שמבטלים את הסימנים הכחולים ואז אין לי מושג אם קיבלו את ההודעה או לא. מה הסיפור שלהם בכלל, שהם לא רוצים שידעו אם ההודעה הגיעה. זה משגע אותי, בעיקר כשאני שולחת משהו חשוב ורוצה תגובה ואני אפילו לא יודעת אם ראו את ההודעה. אז בבקשה כל מתנגדי–הכחול, בחייכם, שימו בשבילי את ה-V בכחול. יש לי מספיק על הראש גם בלי לדאוג אם פתחתם את ההודעה שלי, או לא.
עכשיו, כשאני כותבת, זה נשמע כאילו אני מנהלת את העולם וכל העסקים שלי והודעות חשובות עם חברי כנסת ושועי עולם. סתם, אני עושה עניין. אין לי באמת כאלה הודעות חשובות, שחייבים לענות עליהן תוך שנייה, חוץ מההודעות לילדים שלי, שהם חייבים מיד להגיב. אבל אם להודות על האמת, למרות שאני מתלוננת על הלא–מגיבים, גם אני לא תמיד מגיבה מיד. לפעמים, אני פותחת הודעה תוך כדי משהו, כי אני לא אוהבת שיש לי הודעות שלא פתחתי, אבל אני לא יכולה לענות מהר, כי אני בדיוק עובדת, נפגשת, מבשלת, מדברת עם הילדים תוך כדי שינה ועוד כל מיני סיבות מוצדקות. אז אני אומרת לעצמי שאסיים ואענה ואז שוכחת. כך שאת עצמי, אני מבינה, אבל אם מישהו אחר יעשה לי את זה, אני מתבאסת.
מבין כל ההודעות שהיו בשעה ההיא, שלא פתחתי, הייתה אחת על יום לימודים בזום, למחרת, למתבגרת, שכמעט שכחתי להעביר לה, כי יש לי עומס של הודעות, עם כל השינויים שקורים בימים האלה של הקורונה והשלג ובידודים והכבישים הסגורים. הכי בא לי להתנתק מהנייד, עד שיודיעו לי שהקורונה לא כאן יותר.
הכבישים נפתחו ובשורה מעולה מחכה בווטסאפ שלי. בינתיים, נהנית ממרק עוף חם ומנחם שבישל האיש שלי, שלא ענה לווטסאפ בו שאלתי אותו אם אכל בעבודה, או להכין לו משהו. מי שלא עונה לי בזמן, מפסיד.
