בימים הקשים האלה, ימים של העמקת הקיטוב והרחבת הקרע, ימים של בריונות, אני חוזר אל חיים גורי. בימים אלה, מלאו מאה שנים להולדתו של חיים גורי (1923-2018)
בימים הקשים האלה, ימים של העמקת הקיטוב והרחבת הקרע, ימים של בריונות דוסופובית נגד מתפללים ביום הכיפורים בתל אביב, ימים שבהם הרב הראשי, הממומן מהמסים שלנו, משתלח בגסות ובורות בחילונים; ימים שיש בהם מי שמלהגים על פנטזיה חורבנית, איומה ונוראה, של פירוק מדינת ישראל ופילוגה ל”ישראל” ו”יהודה”; ימים שבהם הדיבור על מלחמת אחים, או מלחמת אזרחים, הפך לדיבור “לגיטימי” והמערכון של “שאולי” על מלחמת אזרחים נתפס בידי אנשים כנבואה שמתגשמת לנגד עינינו; בימים המרים האלה, אני חוזר אל חיים גורי.
חיים גורי, המשורר הדגול, גדול משוררי ישראל בדור שאחרי אלתרמן. חיים גורי, חתן פרס ישראל. חיים גורי, המפקד בפלמ”ח, האיש שיצא אחרי השואה לצ’כוסלובקיה כדי לארגן את היהודים לעלייה לארץ, האיש שפיקד על קורס הצניחה הראשון של חיילים עבריים על אדמת צ’כוסלובקיה, הקצין הקרבי במלחמת השחרור שהיה בין משחררי הנגב ובמלחמת ששת הימים, שבה נמנה עם משחררי ירושלים וקצין החינוך במלחמת יום הכיפורים.
חיים גורי שתיעד את משפט אייכמן ושיצר את טרילוגיית הסרטים הדוקומנטריים על השואה – “המכה ה-81”, “הים האחרון” ו”פני המרד”. חיים גורי, מראשי הלוחמים למען הגולן במאבק של שנות ה-90′ וממייסדי “הדרך השלישית”. חיים גורי, שבזכות פועלו למען הגולן, זכיתי להכירו באופן אישי ולקיים אתו קשר רצוף עד מותו; היכרות שהעמיקה את התפעלותי מן האיש, מחכמתו, מידענותו, משפתו, מאהבת הארץ שלו, מאהבת העם שלו, מאהבת התרבות היהודית, מאהבת השירה העברית, שבה שלט על בוריה וידע לצטט על פה מאות משיריה. מעולם לא פגשתי אדם שחש כמותו אחריות מוחלטת ומחויבות ללא מיצרים לעם ולמדינה, שמתכוון באמת לכך ששלומו כשלום המדינה. תמיד ראיתי בו את מי שנושא על גבו את מדינת ישראל ואת העם היהודי.
בימים אלה, מלאו מאה שנים להולדתו של חיים גורי, (1923-2018).
אני מלחמת אזרחים
גם חיים גורי דיבר על מלחמת אזרחים, אך מלחמת האזרחים שלו הייתה אחרת לגמרי. היא הייתה בתוכו. “אני מלחמת אזרחים”, הוא כתב.
אֲנִי מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים
וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ
אֶל קִירוֹת הַמְּנֻצָּחִים.
בֵּית דִּין שָׂדֶה, הָעוֹבֵד בְּמִשְׁמָרוֹת,
וְשָׁם אוֹרוֹת לֹא דּוֹעֲכִים.
וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.
מה הכוונה של מי שכותב “אני מלחמת אזרחים”? כוונתו היא שהוא מכיל בתוכו את העמדות של הצדדים השונים במחלוקות בחברה הישראלית. כיוון שכך, הוא יודע שאין זה מאבק בין מי שהצדק המוחלט אצלם לבין מי שנעדרים קמצוץ של צדק. אין זה מאבק בין אמת לשקר, בין אור לחושך. “הצודקים יורים ביתר הצודקים”, כלומר הצודקים נמצאים בשני הצדדים. בשני הצדדים, יש צדק ואמת.
בין אנשים שמאמינים שגם הצד השני מחזיק בצדק, באמת, בכוונות טובות; שגם היריב רוצה בטובת העם והמדינה – לעולם לא תהיה מלחמת אזרחים. הם תמיד יוכלו להיפגש ולהגיע להסכמות. בימים הקשים והמתוחים בסבסטיה, כאשר היו דיבורים על אלטלנה שנייה, חלילה, והיה חשש מעימות אלים, והרמטכ”ל מוטה גור הזהיר מפני שפיכות דמים, היה זה חיים גורי, שנקלע למקום כעיתונאי, שתיווך בין המתנחלים לממשלה והביא לפשרה.
לא בכדי, היה חיים גורי ממייסדי ומנהיגי תנועת “הדרך השלישית”. הוא גם האיש שהציע את השם לתנועה, “כי אנחנו בזמנו, בפלמ”ח, לא היינו ‘ברית שלום’ ולא היינו ‘ברית הבריונים’. היינו דרך שלישית”. גורי עיצב את במת כנס היסוד של “הדרך השלישית”, באפעל. במרכז הבמה, הייתה תלויה כרזה גדולה: “הדרך השלישית” ובשני צדי הבמה, שתי כרזות: האחת, “אין עם אשר נסוג מחפירות חייו” – ציטוט משירו של אלתרמן, “זמר הפלוגות”. השנייה, “בקש שלום ורדפהו”. שתי כרזות, שמשמעותן היא שאיננו מוותרים על השלום ולא נפסיק לבקש אותו ולרדפהו, אך לא בכל מחיר ובלי לסגת מחפירות חיינו.
“מי אתה”
היום, כאשר יש המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, שקוראים לבחור בין מדינה יהודית לדמוקרטית, או להחליט אם היא יותר יהודית, או יותר דמוקרטית, או קוראים לאזן בין היהודית והדמוקרטית, אני חוזר לחיים גורי. חיים גורי שהיה יהודי ודמוקרט בכל מאודו ובכל מהותו, בכל רמ”ח ושס”ה ולא יכול היה לתת ידו להצגת שני המרכיבים האלה כמנוגדים זה לזה.
עוד בנעוריו, כשרק החל לבלוט כמשורר צעיר, ניסה המשורר יונתן רטוש, נביא “הכנענים”, לצוד אותו ברשתו. בפגישה ביניהם, בבית קפה בתל אביב, רטוש כמעט התפוצץ מזעם, כאשר הנער עמד במריו וסירב לקבל עליו את האידאולוגיה של ההתנתקות מן העם היהודי והיהדות. ההזדהות העמוקה והמוחלטת שלו עם העם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית התגבשו ביתר שאת בעת שליחותו לאירופה לאחר השואה.
בכרך הראשון של ספרו “עם השירה והזמן”, פרסם גורי בשנית מאמר שפורסם לראשונה ב-1980, ב”מעריב”, שכותרתו – “מי אתה”.
מתוך המאמר: “… אתה שלנו, אל תדאג! אתה נושא את השנים כולן! בכל התחנות היית! אל תדאג! לא תבחר לך שום ביוגרפיה אחרת. ‘בן נאמן לארצו ולעמו היה עד אחרון יומו’. נכון, לא דרכת על סף בית כנסת. לא ידעת עול מצוות. אך אתה שלנו ואנחנו לא נרפה ממך. בן פורת יוסף… באשר היינו היית, בין הבתרים וליל המלאכים והסולם והקרב ההוא עד עלות השחר והמום ההוא, החי כמו תעודת זהות, בבשרך. בכל התחנות ראינוך עמנו. בכל הזמנים. בכל הגלגולים, אחינו היקר, אחינו הכופר. כי גם אתה ירדת מצרימה וגם אתה יצאת משם למועד, כתום האותות והמופתים, וגם אתה עברת ברגליך את המדבר הגדול והנורא וגם אתה עמדת לרגלי ההר, שפסגתו עשן וערפל, בעת לוחות הברית! ואתה עברת את היבוק ואת הירדן ואתה היית עם יהושע, ובצבאות השופטים לחמת, וכרעת בפני מלכיך, ושמעת את דבר אדוני מפי נביאיך. עד ‘אתה האיש!’ ועד ‘כרם נבות’ ועד אש ההוכחה על הכרמל ועד דם העונש בקישון, נחל קדומים, ועד בדידות הנרדפים במדבר. היית למרבה הפלא גם עם נביאי השקר וגם עם נביאי האמת, כאז כן עתה. ושם נשבעת ‘אם אשכחך’. כקריאה המפלחת את דברי הימים… אחר כך שיננת גם אתה את ‘באחד ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח’ שהיה לסיסמה בפי תנועות הנוער… היית הארץ… היית ירושלים…
… אנו אומרים זאת משום שאתה מצוי בארץ שבה חברו כל הזמנים כולם… אתה מהמקום הזה!
אם כך, אני יותר מדי בבת אחת. אם כך, אני מלחמת אזרחים נמשכת. לא סיכום קורותיי כיורש, אלא קרעים וניגוד”.
כל ההיסטוריה היהודית – על הגב
גורי חש כמי שנושא על גבו את כל ההיסטוריה היהודית, מאברהם אבינו ועד ימינו, עד יומו האחרון. והוא נושא אותה על מורכבותה ועל המחלוקות שבתוכה, ועל הסתירות שבה, ועל נביאי האמת ונביאי השקר שלה, ולכן הוא מלחמת אזרחים נמשכת, אך היא נמשכת בתוכו. אין זו מלחמה של איש מחנה, נגד המחנה האחר.
בימים הקשים והרעים האלה, אני חוזר אל חיים גורי, לשאוב ממנו ומשירתו תעצומות נפש, אמונה ונחמה.
