רבי עקיבא “אומר” למשורר: “אתה המכבי!”. אל תחפש את המכבים של פעם. הם לא יעזרו לך. היה אתה המכבי של היום. שתי מילים המגלמות בתוכן את החזון הציוני
השיר “אומרים ישנה ארץ” פרץ לתודעת הציבור בשנות ה-70′, בשתי גרסאות – גרסתו של שלמה ארצי וגרסתה של נעמי שמר. מי שאינו קורא בעיון את המילים, יחשוב שמדובר בשני לחנים לאותו שיר. אולם האמת היא ש“אומרים ישנה ארץ” היא כותרת לשני שירים של שאול טשרניחובסקי, רופא הילדים והמשורר הדגול, שיש ביניהם דמיון רב, אך הבדל משמעותי ביותר בתוכן. שניהם נכתבו ב-1923, בהפרש של ארבעה חודשים זה מזה. שלמה ארצי הלחין את השיר הראשון. נעמי שמר ערבבה בין שני השירים והלחינה את המיקס שיצרה.
שני השירים עוסקים במצב הציונות. השיר הראשון מבטא ייאוש גמור מן הציונות וממצב העם היהודי. השיר השני מבטא “אף על פי כן“; אמונה בציונות חרף הקשיים והמשברים בהגשמתה.
בשיר הראשון, שואל טשרניחובסקי שאלות קשות, המבטאות ייאוש – “אַיָּם אותה ארץ? כוכבי אותה גבעה? מי ינחנו דרך? יאיר לי הנתיבה? אולי כבר איננה?” ומוסיף בייאוש: “ודאי ניטל זיוה. דבר בשבילנו ה‘ לא ציווה“.
השיר מבטא, פשוטו כמשמעו, אובדן דרך. ארץ ישראל בכלל קיימת כישות ממשית לעם היהודי? ואם כן, מי יביא אותנו אליה? אין מי שיביא אותנו אליה. אין מנהיגים שיאירו לנו את הנתיב אליה. אולי היא כבר אינה קיימת? ואם היא קיימת, היא איבדה את הקסם הייחודי שלה, היא סתם עוד ארץ. היא לא עוד הארץ המובטחת. את השיר הזה כתב טשרניחובסקי בעת נסיעה בחשמלית בברלין.
השיר נפתח בשני בתים כמעט זהים ומכאן שהמציאות שהביאה אותו לשיר המיואש לא השתנתה. אף על פי כן, זהו שיר מלא אמונה ותקווה. תקווה לְמה? לכך שיתנער הנוער היהודי, לא ישלים עם המציאות, יקרא עליה תיגר, ימרוד בה
כעבור ארבעה חודשים, הוא כתב את הגרסה השנייה, השונה לחלוטין מהראשונה במהותה. גרסה זו נכתבה בעיצומה של ועידת “החלוץ” בברלין ושם, הוא גם קרא אותה. השיר נפתח בשני בתים כמעט זהים ומכאן שהמציאות שהביאה אותו לשיר המיואש לא השתנתה. אף על פי כן, זהו שיר מלא אמונה ותקווה. תקווה לְמה? לכך שמתוך המציאות הקשה, יתנער הנוער היהודי, לא ישלים עם המציאות, יקרא עליה תיגר, ימרוד בה.
רבי עקיבא נקרא למילואים
המהפך קורה ב“פגישה” עם רבי עקיבא. אם בשיר הראשון, מבכה טשרניחובסקי את משבר המנהיגות: “מי ינחנו דרך, מי יאיר הנתיבה“, בשיר השני, הוא מוותר על מנהיג מן הרפרטואר הציוני הקיים ודורש אל רוחו של מנהיג מן העבר. רבי עקיבא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא. מרד בר כוכבא נכשל בסופו של דבר ושם קץ לתקוות הגאולה. לאחר מכן, בא הלילה החשוך, הארוך, של העם היהודי בגולה, על כל הרדיפות והייסורים שהיו כרוכים בו. אולם המרד הזה צרב בדי–אן–איי היהודי את האופציה של קריאת תיגר על המציאות, שאין שום ערובה להצלחתה, אבל היא הסיכוי היחיד לגאולת העם. כל הזרמים בציונות – הסוציאליסטי, הרוויזיוניסטי, הכללי והדתי – אימצו את המורדים כגיבורים לאומיים, כדמויות מופת.
איפה הם הקדושים? נשאל רבי עקיבא. איפה המכבי?
המכבים, גם הם סמל לגבורה יהודית, לאי השלמה עם המציאות, להליכה כנגד כל הסיכויים ובמקרה שלהם, גם להצלחה גדולה. משיב רבי עקיבא: “אתה המכבי!”. אתה המכבי – זו כל הציונות כולה על רגל אחת. אל תחפש את המכבים של פעם. הם לא יעזרו לך. היה אתה המכבי של היום. שתי מילים המגלמות בתוכן את החזון הציוני.
כך נוהגים נכדי המכבים?
בן דורו של טשרניחובסקי, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שבעוד שבועיים, בי‘ בטבת, ימלאו 150 שנה להולדתו, הזכיר את המכבים בפואמה הקשה, שכתב אחרי הפרעות בקישינב, 1903. בפואמה, הוא התריס כנגד הפאסיביות של היהודים, שלא התגוננו נגד הפורעים. כך נוהגים נכדי המכבים?
וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל–כָּל הַמַּחֲבוֹאִים:
בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל–הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ“אַב הָרַחֲמִים” וְזֶרַע הַ“קְּדוֹשִׁים“.
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים…
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ,
וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט
וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – –
וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן–אָדָם, וְלָמָּהתָלִיט
אֶת–פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס!
איזו התרסה! אבל זו המציאות של הגלות. התרופה היא הציונות – העלייה לארץ ישראל, לחונן את עפרה וללכת קוממיות בארצנו. רק במולדת יכולים לקום המכבים של דורנו. את התשובה ל“בעיר ההריגה“, כתב ביאליק שלוש שנים לפניה, ב-1900, בשירו “למתנדבים בעם“. שיר זה מעלה על נס את המהפכה הציונית שמחוללים החלוצים, המתיישבים בארץ ישראל. השיר מגייס את היהודים לקום ולהצטרף לחלוצים. ביאליק קורא להתנערות לאומית והמופת שלו להתנערות לאומית היא החשמונאים.
הקימו הדור, חשפו אור
לִבְשׁוּ–נָא עֹז! דִּרְכוּ–נָא עֹז!
בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים,
הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים,
צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים
כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים,
וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה,
יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה.
וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם–עָנִי,
עַל–לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה–נָּא חוֹצֵץ,
וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי,
וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ!
עוֹד לֹא כָל–כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז –
בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז!
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל–תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל–תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל–נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל–קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל–מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל–פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל–נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד–יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!
חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר!
אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –
לֹא דָעֲכוּ כָל–הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,
מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.
עַל–קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ –
עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.
הוֹי, הָבוּ–נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה!
נָגֹלָּה–נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה!
נַחַשְׂפָה–נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת–עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר!
חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!
שוב יקומו המכבים!
את הספר המכונן של הציונות, “מדינת היהודים“, סיים הרצל במילים הבאות: “לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים!
נחזור שוב על דבר הפתיחה: היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו אנו, ובמולדתנו שלנו למות בשלום“.
