בשנים האחרונות נושבת רוח חדשה בחברה הישראלית – רוח של התחדשות יהודית וציונית. עם זאת, קשה למצוא בציבור הישראלי בכלל עניין בארכיאולוגיה כפי שהדבר נכון בגולן. ציניות ואדישות לגבי חשיפת שורשינו בארץ? לא בבית ספרנו
לפני חודשים אחדים, בכתבה גדולה ב”הארץ” לרגל מלאת מאה שנים לייסוד החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה[1], רואיין יוסף אבירם בן ה-97, ותיק עובדי החברה החי עמנו, שעד היום, בגילו המופלג, הוא משכים מידי בוקר לעבודה בחברה, מקום עבודתו מאז שנות השלושים של המאה שעברה. אבירם ביכה את מצבה של הארכיאולוגיה בישראל. הוא סיפר שבעבר, בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה, הארכיאולוגיה מילאה אולמות, הייתה פופולארית מאוד בציבור ועניינה מאוד את התקשורת. ואילו היום, מצבה עגום, כמעט ואין בה עניין ציבורי.
ימים אחדים לאחר מכן, נערך באודיטוריום של מדרשת הגולן בחספין ערב ההשקה של ספרם של ערן ודפנה מאיר “בתי כנסת קדומים ברמת הגולן”, בהוצאת יד בן צבי. מתוך צפי לקהל רב, הוצבו כסאות לאורך המדרגות שמשני צדי השורות באולם, אך גם הם לא הספיקו, ואנשים רבים ישבו על המדרגות.
כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר, בכנס קצרין לארכיאולוגיה, באודיטוריום של מכללת “אוהלו”. “אין כבר מקום” נאמר במזכירות למאחרים והם התחננו לשלם ולהיכנס: “לא נורא, לא אכפת לנו לעמוד כל הכנס”. כך היה גם בשני הכנסים הקודמים.
בכל אירוע בגולן העוסק בארכיאולוגיה, אני יודע שעליי להקדים את בואי, אם אני רוצה לזכות במקום ישיבה. אני גם יודע שהאירוע יהיה “פגישת מחזור” קהילתית.
איך זה קורה, שבגולן הארכיאולוגיה ממלאת אולמות, כפי שהיא מילאה ברחבי הארץ בשנות החמישים, בעוד היום – במקומות אחרים הציבור איבד בה עניין?
הסבר אפשרי אחד, הוא שמראשית ההתיישבות בגולן, הארכיאולוגיה הייתה מרכיב מרכזי בחיי המתיישבים. כבר עם העלייה של ראשוני מרום גולן והתיישבותם במחנה הסורי הנטוש בעלייקה, חמישה שבועות אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, אחד משני מקורות התעסוקה של החלוצים, לצד איסוף הבקר, היה השתתפות בסקר הארכיאולוגי שהוחל בו מיד עם שוך הקרבות.
הסבר נוסף הוא המספר הרב של ארכיאולוגים החיים בגולן, והיותם אנשים מעורבים ומעורים בקהילה. מאחר ומדובר באזור קטן, וביישובים קהילתיים קטנים, ובחיים קהילתיים הדוקים, ההיכרות האישית עם הארכיאולוגים יוצרת עניין במחקריהם ובתגליותיהם והופכת את הארכיאולוגיה למדע פופולרי בגולן.
ועוד הסבר הוא המודעות הלוקאלית הגבוהה של תושבי הגולן, גאוות היחידה הגולנית והלוקאל פטריוטיות שלנו, המאחדת אותנו סביב נושאים רבים, ובהם עברו של האזור שבו אנו חיים.
אני משוכנע שכל ההסברים הללו נכונים, אך אינם מאירים על התמונה כולה. כדי להסביר את ההבדל בין מקום הארכיאולוגיה בגולן, למקומה בשאר הארץ, יש לנסות להבין מה גרם לפיחות מעמדה בציבוריות הישראלית.
העניין הרב בארכיאולוגיה ביישוב ובמדינה בראשית דרכה, היה הרבה מעבר לעניין במדע פופולארי. היישוב ראה בארכיאולוגיה – לא רק מדע, אלא מעשה ציוני, חשיפת עברה של ארץ ישראל בכלל ועברה היהודי בפרט, חיבור לשורשינו במולדתנו. אם היום רמטכ”ל ילך אחרי פרישתו למקצוע הארכיאולוגיה הכל ירימו גבה. אולם כאשר הרמטכ”ל השני, יגאל ידין, הלך לארכיאולוגיה, הדבר התקבל כמובן מאליו, כהמשך להיותו מגויס לעשייה ציונית (ולא רק כיוון שאביו, פרופ’ אליעזר ליפא סוקניק, היה הארכיאולוג הארצישראלי הראשון).
לא בכדי ראתה מדינת ישראל וראה הציבור הישראלי ברכישת המגילות הגנוזות (מגילות ים המלח), בחפירות מצדה, בחפירת תל חצור, בחפירת מערות בר כוכבא וכד’ משימה לאומית ממדרגה ראשונה. התגליות הללו היו בראש הכותרות.
עם הזמן, גברה הציניות בציבור ובוודאי בתקשורת סביב ערכים כמו חשיפת שורשינו בארץ, וקשה מאוד להתחבר לדבר נלעג. כך פחת העניין הציבורי בארכיאולוגיה, שהייתה לסתם עוד ענף מדעי. וכפי שהציבור הרחב אינו מגלה עניין רב במחקרים בכימיה, למשל, אלא אם כימאי ישראלי זוכה בפרס נובל, כך גם העניין שלו בארכיאולוגיה.
ומדוע בגולן זה אחרת? כיוון שאותה ציניות לא עברה את גשר בנות יעקב ואף לא את צומת צמח. הרוח הציונית החלוצית שאפיינה את הציבור הישראלי לפני עשרות שנים ונשחקה – לא נשחקה בגולן. זו הרוח של הקהילה הגולנית וגם המצטרפים החדשים לקהילה נדבקים בה. וברוח זו, העניין הציבורי בגולן לארכיאולוגיה, אינו כאל עוד ענף מדעי בלבד, אלא כמעשה ציוני, של חשיפת עברה של הגולן בכלל ועברה היהודי בפרט. גמלא, אום אל קנאטיר, בית הכנסת העתיק בקצרין ושאר הנכסים הארכיאולוגים החשובים בגולן, הם חלק מאבות המזון הרוחני של כל ילד שגדל בגולן. כל ילדי הגן נוסעים מידי חנוכה לפארק קצרין העתיקה ומפיקים שמן זית בטכנולוגיות העתיקות המשוחזרות. כל ילדי ביה”ס “אביטל” פותחים את שנת הבר מצווה בטקס בבית הכנסת העתיק בקצרין. תלמידי “נופי גולן” משתתפים מידי שנה בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא. לפני שנים אחדות, ילדי שנת הבר מצווה באורטל ערכו תיקון ליל שבועות, עד הזריחה. היכן? בבית הכנסת המשוחזר בקצרין העתיקה. הגנים, בתי הספר, תנועות הנוער, המתנ”ס – כולם נחשפים באופן משמעותי, כחלק מאורח חייהם, לארכיאולוגיה הגולנית (אגב, לא רק לאתרים יהודיים, אלא גם לאתרים נוכריים כמו רוג’ום אל הירי). ולא רק הילדים – גם המבוגרים, במיזמים כמו “חופרים גולן”, בטיולים יישוביים, בסדרת הרצאות ביישובים של מוזיאון עתיקות הגולן לפני שנים אחדות ועוד ועוד.
בשנים האחרונות נושבת רוח חדשה בחברה הישראלית – רוח של התחדשות יהודית וציונית. אני מקווה שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בתחיית העניין הציבורי בארכיאולוגיה. ולנוכח אותה תחיה, עלינו – קהילת הגולן, למתג את עצמנו כבירת ההתחדשות היהודית בישראל, בחיי הקהילה, בחיי התרבות ובחינוך הפורמלי והקהילתי (בלתי פורמלי) מהגן ועד מכללת “אוהלו”. לא רק, אבל גם בהקשר הארכיאולוגי.
בספר “בתי כנסת קדומים ברמת הגולן” – ספר מעולה, מוקפד ומדויק מאוד, בדרך כלל, נכתב בטעות שהחברה נוסדה בידי שמואל קליין ב-1928, אך זו טעות. החברה נוסדה ב-6.4.13 בידי דוד ילין, אברהם יעקב ברוור וקבוצה של אנשי רוח ארצישראליים.
