אין בחוק “נאמנות בתרבות” כל הגבלה או צנזורה על כל מעשה אמנות שהוא. החוק מציע להפחית מימון, או לא לממן כלל אמנות הפוגעת ב-5 קריטריונים שאפשר לסכמם כ”סמלי המדינה”
הציפיה שלנו מאָמן היא להיות נאמן לאָמנותו. אנו מצפים ממנו לבטא במעשה האמנות שלו את האמת שלו – תהיה קשה לנו ורחוקה מאתנו ככל שתהיה. בנאמנות אחרת – למדינה, לשלטון, למפלגה, או למיליה, אנו רואים טעם לפגם. לפיכך, כל דיבור על “נאמנות בתרבות” הוא שלילי מעיקרו. חוק הדורש “נאמנות” מאמנים ואנשי תרבות הוא חוק פסול מעיקרו, שראוי להפיל אותו ולהשליך אותו לפח האשפה של החקיקה.
אם ניכר מפסקת הפתיחה של מאמר זה, שזהו מאמר נגד חוק נאמנות בתרבות, הרי ש… יש תפנית בעלילה. אין בספר החוקים כל חוק שנקרא “נאמנות בתרבות”. אין על שולחן הכנסת אף הצעת חוק שזהו שמה. אין שום הצעת חוק, שהמילים “נאמנות בתרבות” מופיעות בתוכה. אין הצעת חוק שזה תוכנה. לכן, אי אפשר להתנגד להצעת חוק כזו, כי איך אפשר להתנגד לדבר שאינו קיים?
איך זה שהכול מדברים על הצעת חוק “נאמנות בתרבות”, כשזו אינה קיימת? מן הסתם, מתנגדי הצעת ה”חוק לפקודת תרבות ואמנות”, הדביקו לו שם גנאי, כדי לבטא את סלידתם ממנו. רבים עושים כן והאמת היא שאף אני, לא פעם, הדבקתי שמות גנאי לשמות מכובסים של הצעות חוק.
איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה מזו של כלל הציבור
השם “נאמנות בתרבות” הוא בוודאי שם שנועד להשחיר את החוק, להציגו כחוק דיקטטורי, פשיסטי, מזכיר תהליכימקי וכו’. אז הנה, עוד תפנית בעלילה. מי שהדביקה לחוק לפקודת תרבות ואמנות את השם “נאמנות בתרבות”, אינה אלא שרת התרבות, מירי רגב, יוזמת החוק! על פי גרסה אחרת, לא היא המציאה את השם, אך כששמעה אותו, קפצה עליו כמוצאת שלל רב, אימצה אותו בחום והשתמשה בו כקידום המכירות של החוק. כך או כך, מי שאחראי לקיבועו של השם השגוי בשיח הציבורי היא מירי רגב.
זה מוזר. איזה אינטרס יש לה להשחיר את פני החוק שהיא יזמה ושהיא רואה בו חקיקת הדגל שלה? מירי רגב היא אשת ריב ומדון, שוחרת תגרות ואוהבת פרובוקציות. היא לא תנסה להגיע להסכמות עם אמני ישראל, עם האופוזיציה, על הצעת חוק שתזכה לתמיכה. היא תעדיף להחריף, להקצין, להחניף ל”בייס” הקיצוני שיקדם אותה בפריימריז ולשם כך, טוב לה לעורר התנגדות חריפה. טוב לה להציג את עצמה כלוחמת הגדולה בסססססמולנים ואת יריביה – כאויבי הציבור ולעזאזל האינטרס הציבורי.
הפעם, היא כנראה הלכה צעד אחד רחוק מדי, הרחיקה גם תומכים פוטנציאליים והכשילה את החוק של עצמה. סייע לה בכך ראש הממשלה, שכרך אותו עם החוק הפרסונלי שלו, “חוק סער”, חוק ציני בסדרת החקיקה הצינית שנועדה לשרת את האינטרס ההישרדותי שלו.
החוק מגביל את המימון
נכון לעכשיו, החוק אינו נמצא על סדר יומה של הכנסת, אך ייתכן שהוא יחזור עוד בכנסת הנוכחית ואולי בכנסת הבאה. לכן, ראוי לקיים עליו דיון ציבורי. אך כדי להתנגד לו, או לתמוך בו, מן הראוי להכיר אותו. כי נכון לעכשיו, בדומה לדיון על חוק הלאום, המחלוקת אינה על החוק, אלא על דימויו של החוק, הרחוק מן החוק.
ההתנגדות לחוק היא בעיקרה לא התנגדות למה שיש בו, אלא למה שאין בו. אין בו צנזורה. בישראל, הייתה צנזורה על סרטים והצגות. היא הונהגה עם קום המדינה (בעצם עוד טרם הקמת המדינה, בידי ממשלת המנדט הבריטי) ופעלה עד אמצע שנות ה-90′. היום, אין כל צנזורה על מחזות והמועצה לביקורת סרטים קיימת בעיקר כדי להגביל סרטי פורנוגרפיה ואלימות קשה – יותר כדי לסווג אותם לפי גיל, מאשר לפסול אותם.
והרי החדשות: בהצעת החוק החדשה, אין כל צנזורה. אין כל פגיעה בחופש הביטוי. אין כל פגיעה בחופש האמנות. אגב, יש בישראל חוקים המגבילים את חופש הביטוי, אבל החוק הזה אינו נוגע לכך כלל. למשל, הכחשת שואה אסורה בישראל. אך אין זה קשור לחוק.
החוק לפקודת התרבות והאמנות אינו מגביל את היצירה האמנותית, אלא את מימונה בידי המדינה. על פי הצעת החוק, אם שחקנית פעורה חושבת שעשיית צרכיה על דגל ישראל לעין המצלמה היא “אמנות” – זו זכותה, אך משלם המסים אינו צריך לממן זאת. הוא גם אינו צריך לממן אירוע של הקראת מכתבי מחבלים, היוצר גלוריפיקציה ורומנטיזציה למחבלים. אם תעלה הצגה ברוח משנתו הגזענית של “הרב” כהנא שר”י, גם אותה משלם המסים לא יממן.
אפשר ומותר להתנגד לחוק הזה. אך כדאי לדעת לְמה מתנגדים. מי שסבור שעל המדינה לממן את התועבה הזאת, התנגדותו לחוק מוצדקת. אך מי שמתנגד לו בשם חופש הביטוי, פשוט טועה בחוק. החוק אינו פוגע בחופש הביטוי.
החוק קובע שניתן להטיל סנקציות תקציביות, החל בהפחתה בתמיכה במוסד תרבות ועד שלילה מלאה של התמיכה בו, אם שימש במה לאחת מהפעולות האלה:
- שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. 2. הסתה לגזענות, אלימות או טרור. 3. תמיכה במאבק מזוין של אויב, או ארגון טרור, במדינת ישראל. 4. ציון יום העצמאות כיום אבל. 5. מעשה של השחתה, או ביזוי פיזי, הפוגע בכבודו של דגל המדינה, או סמל המדינה.
זאת הצעת החוק. לא דרישת נאמנות ולא צנזורה. על כך ראוי לקיים דיון.
כוח מסוכן בידי שר
בטרם אומר את דעתי על החוק, אציין שהוא לבטח חוק לגיטימי והגיוני. יתר על כן, מותר לשאול את מי שיוצר יצירת אמנות, השוללת את זכות קיומה של המדינה, למה הוא רוצה שהמדינה שהוא מתנגד לה כל כך, תממן אותו. למה שלא ינהג כמו נטורי קרתא, שמסרבים לגעת ב”כסף ציויני”?
אני לא נלהב לחוק הזה. אולם יותר מכך, איני מתלהב מהמציאות שהביאה ליוזמה הזאת. מציאות של סרט עלילת דם נוראה נגד צה”ל וחייליו – “ג’נין ג’נין”, שאמנם לא מומן בידי מדינת ישראל, אלא בידי האויב (הרש”פ), אך הוקרן במוסדות תרבות הממומנים בידי המדינה. או תאטרון מתוקצב, שהעלה הצגה המבוססת על כתביו של מחבל רוצח ויוצרת לו גלוריפיקציה. ריבויים של מקרים מסוג זה הוא הגורם לחוק. המציאות הזאת מצדיקה התמודדות באמצעים של מניעת תקצוב מתופעות כאלו בידי המדינה.
החשש שמעורר החוק הוא מפני המדרון החלקלק; מפני ניצולו לרעה כדי למנוע מימון מיצירה אמנותית המתנגדת לשלטון ולדרכו. החשש הוא אמתי ולכן אין לקבל את החוק כמות שהוא ויש להכניס בו שינויים.
שינוי אחד, הוא דיוק-יתר של הגדרות הפעולות שאינן ראויות למימון. למשל, אם כתובה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אפשר להרחיב ולהקצין ולהכיל את ההגדרה על ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית, ישנן מפלגות חרדיות, שלבטח אינן דוגלות בדמוקרטיה ומערכות החינוך שלהן מתוקצבות בידי המדינה. איך הדברים מתיישבים? צריך להיזהר מפני הרחבה שכזו.
דוגמה אפשרית אחרת, היא פירוש נרחב למושג “גזענות”. בוויכוח על חוק הלאום, שמענו טענה חסרת שחר שהוא “גזעני”. משמעות הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות. ניקח סיטואציה שבה מרב מיכאלי, לדוגמה, תהיה שרת התרבות. היא עלולה למנוע מימון מכל יצירה ציונית, בטענה שהיא “גזענית”, כביכול.
המחסום העיקרי בפני הסכנה הזאת הוא ביטול החלק הבעייתי ביותר החוק, שבעטיו ראוי להפיל אותו במתכונתו הנוכחית – מתן המנדט לסנקציה התקציבית לשרה. זהו כוח שאסור לתת לשלטון. אני מאמין שתפקידה של הממשלה הוא לתמוך בתאטרון, גם כאשר התאטרון אינו תומך בממשלה. אסור לתת לממשלה כוח לסתימת פיות מתנגדיה, באמצעות סנקציות כלכליות, בטיעון שמדובר בפגיעה במדינה.
לכן, החוק הזה ראוי רק אם השיפוט יהיה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, המשקפת מגוון דעות ולא בידי השר. יש היום טרנד פופוליסטי, לפיו השלטון הוא הביטוי של “רצון העם” ולכן, כל מה שהוא קובע מבטא את הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה, אלא עיוות הדמוקרטיה. איני רוצה שהכוח הזה יינתן בידי שר, כי אני חושד בשרים. אני חושד, למשל, במצב הדמיוני שבו פוליטיקאית, מסוגה של מירי רגב, תהיה אי פעם שרת התרבות. איני רוצה לתת לה כוח כזה. האמת היא שאיני רוצה לתת כוח כזה לאף שר, מימין, או משמאל.
האמנות אינה חופשית באמת
סוגיה אחרונה, בה אני רוצה לדון בהקשר של האמנות והנאמנות, היא העמדות הפוליטיות של עולם האמנות.
אמן חופשי – חופשי מלחץ של המדינה, של השלטון, אך גם של המיליֶה. נשאלת השאלה, האם אמני ישראל משוחררים באמת מלחץ המיליה?
איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה באופן משמעותי מזו של כלל הציבור.
ההסבר היחיד שלי לתופעה (הקיימת במערב כולו) הוא לחץ חברתי. מצב שבו אדם יודע מה מקובל לומר בסביבה החברתית שלו ומה יהיה מועד להגחכה ושיימינג. אין לי כל הסבר אחר לאחידות הדעות בקרב המיליה ומשמעות הדבר היא שהאמנות אינה חופשית באמת. אמנם אין צנזורה של המדינה, אך יש צנזורה חברתית, המבוססת על קודים של “תקין” ו”בלתי תקין” פוליטית, בקרב ציבור מסוים.
מי שניזוק מכך זו התרבות הישראלית.
