היא עושה תכשיטים מחלומות, מאמנת ומלווה מחלימי סרטן, תורמת מניסיונה. עובדת במה שהיא אוהבת ומודה על הטוב. האורחת שלי לשבת היא רקפת סמברנו
קצת על עצמך
“רקפת סמברנו, בת 51, נשואה לקובי, חשמלאי ומתקין מזגנים. יש לנו שני בנים, הגדול סטודנט והקטן יותר משוחרר טרי, בטיול הגדול עם החברה.
“לפני חמש שנים, חליתי בסרטן ראש לבלב עם גרורות בבלוטות לימפה. עברתי ניתוח גדול, כימו והקרנות במינון שמתאים לי וליווי עם המלאכים של הוספיס גליל עליון גולן. היום, תודה, אני נקייה מסרטן, אך חיה עם כאב כרוני ומורפיום. אני מיחידי הסגולה שגראס רפואי מעלה להם את הכאב.
“ב-12 השנים האחרונות, אני מחפשת את דרכי בעולם הזה. ‘מה אני עושה פה, חוץ מלפחד על הילדים, לא להשתגע כשהם חיילים קרביים, או מטיילים בעולם ולרדוף אחרי הפרנסה’ ומודה על השינוי והתשובות.
“כשהסרטן הגיע, שאלתי ‘מה הוא בא ללמד אותי ואיך אני מחלימה, ולא מה זה האסון הזה’, ויכולתי לראות את המתנות והנסים שמחלת הסרטן הביאה אתה ולא רק את הכאב והקושי”.
“אני מעבירה לקבוצות קטנות הרצאות על ההחלמה שלי. על חיים טובים, למרות הכאב הפיזי, מתנות שמגיעות עם הסרטן, חיים של שמחה. העבודה שלי היא גם התחביב שלי, זה הלב שלי, זו המחשבה שלי, זה אושר גדול”
איפה נולדת וגדלת?
“נולדתי וגדלתי בקרית חיים ועברנו לגור בקצרין, כשהייתי בת 11. אחרי הצבא, עברתי לתל אביב, ללימודי צורפות וחזרתי לגולן, בזכות בעלי, שגדל בהרצליה והתאהב בגולן”.
מגורים
“קצרין”.
עיסוק
“צורפת ומאמנת אישית. אני בעלת עסק עצמאי – ‘תכשיטי רקפת’. יש לי סטודיו-גלריה של תכשיטים צמוד לבית. בסטודיו, אני מדמיינת, חולמת ומייצרת תכשיטים בעבודת יד, מציגה ומוכרת. חולמת עם אנשים, בעיקר נשים, תכשיטים בהזמנה אישית ומיוחדת, הופכת זהב ישן לתכשיט חדש, מלמדת צורפות וחריזה בשיעורים פרטיים, מעבירה פעילות במסיבות
בת-מצווה, וסדנאות בקבוצות לילדים נוער ונשים.
“בשלוש השנים האחרונות, אני גם מאמנת – קואצ’ינג. למדתי במכללת ‘יוזמות’, תחת אוניברסיטת בר אילן. באימון, אני יוצאת למסע משותף עם המתאמנים, מסע בו אנו לומדים ביחד לדייק את החיים שמתאימים להם לחיים טובים יותר. לומדים להודות על היש, לגלות ולהאמין בכוחות וביכולות שלנו. לומדים לחיות את החיים בחוויית אושר ולא רק ברגעים של אושר. אני משלבת באימון חוויית מפגשי צורפות וכל מתאמן מסיים את המסע המשותף עם תכשיט, שיזכיר לו את הדרך. שילוב של אמנות ומילים. מסע שהוא מתנה.
“בנוסף, אני מעבירה לקבוצות קטנות הרצאות על ההחלמה שלי. על חיים טובים, למרות הכאב הפיזי, מתנות שמגיעות עם הסרטן, חיים של שמחה. העבודה שלי היא גם התחביב שלי, זה הלב שלי, זו המחשבה שלי, זה אושר גדול”.
איך נראה יום השישי שלך?
“לרוב, הבישולים והאפייה מתחילים ביום חמישי בבוקר. העוזרת המקסימה שלי מנקה את הבית ועד שהיא מגיעה למטבח, אני עסוקה בבישולים. אחר הצהריים, לאחר מנוחה, אני ממשיכה לבשל ולאפות. אם יש אורחים, כל ההכנות מתחילות כבר ביום רביעי. יום שישי בבוקר, אני קמה להכנות אחרונות ואחר כך, נוסעת לפסל במעגן, או נכנסת לסטודיו לעבוד ולנוח לסירוגין, עד שנכנסת השבת”.
מה כוללת ארוחת שישי?
“אם הילדים בבית, בנות הזוג ואורחים, חובה שיהיה גם בשר ועוף, קציצות, אורז, תפוחי אדמה ובטטה, טחינה, ירקות, בחורף מרק, כל מה שהיה לי כוח להכין והם אוהבים לאכול. אם זו שבת שרק בעלי ואני נמצאים בבית, הארוחה תכלול דג, פשטידה, סלט, תפוחי אדמה, מרק בחורף, ארוחה יותר צמחונית. ארוחת שבת בוקר היא ארוחה חלבית – בורקסים של בית, ג’חנון, פשטידה, גבינות”.
איך נראה שולחן השבת שלך?
“נרות שבת ברקע. אני מדליקה שש נרות שבת – ארבע עבורנו, אחד עבור בת הזוג של הבן שהיא שלנו ונר אחד עבור מי שאין מי שידליק עבורו. שולחן שיש בו שפע, תודה לאל ומסביב תחושה של ביחד, שיחות וסיפורים של איך עבר השבוע”.
זיכרון ילדות משבת
“כשהייתי ילדה, גרתי בקריית חיים. בכל שבת בבוקר, ההורים והחברים שלהם התאספו ביערות הכרמל, לפיקניק של חברים ומשפחה. אחרי הצהריים, היינו נוסעים לסבא וסבתא לבקר, כשהם היו עדיין בחיים”.
ספרים/ עיתונים בשבת?
“גם וגם. מה שאני מספיקה. אני אוהבת לקרוא, היום יותר קשה לי בגלל המורפיום, אבל לא מוותרת. עיתון ‘שישי בגולן’ יוצא לשמחתי כבר בחמישי והוא על הספרים שמחכים לקריאה בשבת”.
מה הכי כיפי בשבת שלך?
“לאחר הדלקת הנרות, נכנסת אווירה של שבת הביתה. אנחנו נוסעים בשבת ואני אוהבת את יכולת הבחירה – לנוח, או לנסוע לאחותי לחצור הגלילית לארוחה, לאחי וגיסתי בבני יהודה, לטייל באזור ולחזור למנוחת צהריים, לבחור”.
מאכל אהוב במיוחד?
“אני אשכנזייה שאוהבת קובה בכל צורה וצבע, אך היום זה חלק מהמאכלים שאסור לי לאכול. אז הבחירה היא פשטידה ואני בחיפוש מתמיד אחרי מתכוני פשטידות שוות ועוגה טובה”.
עם מי הייתי רוצה לשבת בשולחן שבת?
עם אימא שלי, ההורים שלה ואבא שלי זכרם לברכה, כולם ניצולי שואה. אימא שלי נפטרה, כשהייתי בת 21 והיא הייתה העולם שלי. ההורים שלה נפטרו, כשהייתי בת 10 בערך. אבא שלי מת, לפני חמש שנים. שנינו חלינו במקביל. התאשפזתי יום אחרי ההלוויה שלו. אבא שלי הוא חלק ממסע הסרטן שלי. הייתי מאוד שמחה לשבת עם כולם, לראות שטוב להם, להראות להם את המשפחה שהתרחבה, שהצליח להם ולסגור מעגל”.
בשעות הפנאי מה עושה?
“אני עושה את מה שאני אוהבת. הפרנסה שלי זו האהבה שלי. משתדלת קצת לצעוד, יוגה עם אליה ומחלימות מסרטן, לפסל בחומר וללמוד. כרגע, אימון לזוגיות ובהמשך, אימון ילדים ונוער, NLP… מלווה, בעיקר בשיחות טלפון, חולים ומחלימים מסרטן, מכל רחבי הארץ. כשיש לי זמן, אנחנו נוסעים לשבת מול הים, מול רעש הגלים והכחול המרגיע. לומדת להיות בעשייה בקצב שמתאים לגוף שלי”.
מה לא יודעים עלייך?
“מאז הסרטן, אני כותבת בדף שלי בפייסבוק את חיי, את הלמידה שלי, בתחושה שהלוואי שמשהו מסיפור חיי יוכל לעזור. כך שחיי די גלויים ועדיין תמיד יש הנסתר על הגלוי. בכל זאת, סיפור: אני אוהבת לרכוב על אופניים. אחרי ההחלמה שלי, קיבלתי מבעלי אופניים במתנה. ברכיבה הראשונה שלי, נפלתי ומאז, לא רכבתי שוב. פחדנית”.
מהו החלום שלך?
“אני מודה על חיי היום-יום. מתפללת לבריאות הגוף והנפש שלי, של אהובי ושל עם ישראל. שאפסיק לכאוב. אמן שילדיי יגורו לידנו עם בנות זוגם והנכדים. זה יהיה מושלם. שאמשיך ליהנות מהגולן – מהאנשים, השקיעות, האדמה שמחליפה צבעים, הפרחים שבגינה שלי, שנמשיך לחבק, לאהוב, ללמוד, לגדול, לתת ולקבל. ושיהיה לנו שקט במדינה שלנו”.
