בפיגוע טרור, ח“ו, בתוך יישוב, כיתת הכוננות היא המענה המידי עד להגעת כוחות הביטחון. כל דקה היא קריטית. גם כך, כלי הנשק של הכוננים מאופסנים בנשקיית היישוב. עכשיו רוצה מפקד האוגדה לאסוף את כלי הנשק הללו ולהעבירם לחטיבה
לאורך שנות ההתיישבות הציונית, בוודאי לפני קום המדינה, אך גם אחריה, ההתיישבות הייתה מרכיב משמעותי בביטחון היישוב העברי והמדינה. במלחמת השחרור, יישובים פעלו כיחידות צבא, לחמו על יישוביהם, הדפו כנופיות ערביות (בחלקה הראשון של המלחמה, עד הכרזת המדינה) ואף כוחות צבא ערבי, לאחר פלישת צבאות ערב לישראל הצעירה. לעתים, הם אף יצאו למתקפות נגד. בעין גב, חברי היישוב כבשו את סוסיתא והעבירו את ההר לריבונות מדינת ישראל.
הקמת מאות היישובים בנגב, בשפלת יהודה ובגליל, בשנות החמישים, נבעה בין השאר מן התובנה שללא התיישבות, האזורים הללו לא יישארו בידינו. בספרו “מסך של חול“, מתאר יגאל אלון את המשמעות של פריסת היישובים לאורך הגבול כמגן ביטחוני, כיוון שצה“ל של אותם ימים לא יכול היה לתת מענה הולם להגנת כל גבולות המדינה. בגבול עם סוריה, הוקמו יישובים באזורים המפורזים, שצה“ל לא נמצא בהם, כדי להגן עליהם והם הגנו על עצמם ומימשו בהם את ריבונותנו. במלחמת ששת הימים, הדפו כוחות של היישובים ניסיון מחטף סורי, בדן ובדפנה.
המכה הקשה ביותר לרעיון ההתיישבות הביטחונית הייתה ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כבר בשעות הבוקר, עוד בטרם החלה המלחמה בפועל, ניתנה הוראה ממשלתית על פינוי הנשים והילדים מן היישובים. הגברים נשארו כדי להגן על היישוב. בלילה, ניתנה הוראה גם לגברים להתפנות. דומה היה שכל התפיסה קרסה.
מיד אחרי המלחמה, יצאו יישובי הגולן ביוזמה ובמאבק להקמת יחידות ההגמ“ר (הגנה מרחבית) כיחידה צבאית מאומנת, המבוססת על תושבי הגולן, שתיתן מענה למתקפה סורית דומה. אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ“ל, רפאל איתן – רפול, היה שותף לתפיסה והקים את היחידות, אך עם הזמן, הן התפוגגו.
במבט לאחור, היה משהו תמים באמונה שבשנות השבעים, בוודאי בימינו, יש ערך צבאי לכוח יישובי מול צבא סדיר. בתש“ח, ניתן היה לעצור את הצבא הסורי בבקבוקי מולוטוב בשערי דגניה. בשנות שבעים, לא כל שכן בימינו, זה כבר לא רלוונטי.
מול הטרור
ההתיישבות אינה אמצעי לביטחון, אלא מטרה העומדת בפני עצמה. מטרת הציונות היא עליית העם היהודי לארץ ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ביטחון אינו מטרה, אלא אמצעי. צה“ל קיים כדי להבטיח את ההתיישבות, באשר היא.
המשמעות הביטחונית של ההתיישבות היא באחיזה הישראלית באזורים החיוניים לביטחון המדינה, כמו הגולן ובקעת הירדן. ללא התיישבות בגולן, הגולן היה, חלילה, בידי האויב הסורי. אך היישובים כשלעצמם אינם יחידות צבא. הגנת היישובים בגולן היא משימה של צה“ל. הגנה זו היא חלק מהגנת המדינה וכל אזרחיה.
אולם בעוד התפיסה של היישוב שמגן על עצמו מפני צבאות האויב היא אנכרוניסטית ואינה רלוונטית לימינו, יש ליישוב תפקיד משמעותי בהגנה על תושביו מפני חדירות מחבלים. תפקיד זה משמעותי ביותר, בפרט לנוכח העובדה שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא היו עוד מלחמות כוללות. תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמה, חרף תנאי הפתיחה המצוינים שלהן, הוציא לערבים את החשק מהסתבכות במלחמות כוללות נגד צה“ל. הערבים העבירו את הדגש למלחמה בעצימות נמוכה – ירי תלול מסלול ופיגועי טרור. מול פיגועי טרור, יש ויש משמעות רבה לכוח המגן ביישובים.
בעבר, תפיסת הגנת היישוב התבססה על שילוב של כיתת כוננות ונשק אישי לכל תושב. לאחר הטבח הנפשע במערכת המכפלה, שביצע המחבל רוצח–ההמונים ברוך גולדשטיין, נלקחו כלי הנשק מכל האזרחים, בכל אזורי הספר. מעין ענישה קולקטיבית על מעשה של נבל מנוול אחד. מששככה הסערה, הוחזרו כלי הנשק לחברי כיתות הכוננות בלבד. לאחר זמן, הוחלט, בצדק, שמטעמי ביטחון הנשק, עדיף שלא יהיה בבתי הלוחמים, אלא בנשקיות.
עמדה רופסת
אם חוליית מחבלים תחדור ליישוב בקו העימות, בגליל או בגולן, הזמן הקריטי הוא מרגע החדירה עד הגעת כוחות צה“ל. זה הזמן שבו יכולים המחבלים לערוך טבח בתושבים, להשתלט על גן ילדים ולקחת בני ערובה ובעצם, לעשות ככל העולה על רוחם. כל דקה, בין החדירה להגעת הצבא, משמעותה – חיי אדם.
המענה לכך הוא צוותי הכוננות ביישובים. בכל יישוב, פועל צוות של לוחמים, מתנדבים, כולם בוגרי יחידות קרביות, אנשים מסורים ומקצועיים, שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי לאימונים והכשרה. תפקידו המרכזי של צוות הכוננות הוא מתן המענה בפרק הזמן הקריטי הזה. הצוותים הללו מיומנים, מאומנים ומצוידים. הם מכירים היטב כל פינה ביישוב וכיצד להגיע במהירות לכל מקום. לכל איש בצוות הכוננות, יש בביתו אפוד ווסט, עם מחסניות וקסדה. כלי הנשק של הלוחמים נעולים בנשקייה מאובטחת עם מערכת אזעקה. צוות הכוננות מאומן ומתורגל בהגעה במהירות שיא לנשקייה, הצטיידות בנשק ויציאה מידית לתת מענה באזור האירוע. מענה כזה, ברמה כזו ובזמינות כזו, לא יכול לתת אף גורם אחר, זולת צוות הכוננות.
לפני שבועות אחדים, הודיע פיקוד הצפון לרבש“צים, שצה“ל יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות ויאחסן אותם בחטיבה. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל
לפני שבועות אחדים, הודיע פיקוד הצפון לרבש“צים, שצה“ל יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות ויאחסן אותם בחטיבה. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל.
“הצבא נחוש לחולל שינוי ולקטוע את תופעת גניבת כלי הנשק“, נאמר במכתב של מפקד האוגדה, אל“מ רומן גופמן.
יש לציין, שמעולם לא נפרצה נשקייה ביישוב בגולן וככל הידוע לי, גם לא בגליל. לעומת זאת, גניבות נשק מבסיסים של צה“ל שכיחה מאוד. רק בשבוע שעבר, הייתה גניבה של עשרות אלפי כדורים מבסיס צאלים. בגניבה נוספת מאותו בסיס, לפני כחצי שנה, קצין שרדף אחרי הגנבים הותקף בידיהם והתוקפים, בני הפזורה הבדואית, הפיצו בגאווה את תמונות התקיפה ברשתות החברתיות. על הקצין (!) נמתחה ביקורת על שחרג מסמכותו בעצם קיום המרדף. לא ייאמן. גניבות כאלו הן חזון נפרץ, למרבה הבושה, ואנו מתבשרים עליהן לעתים תכופות.
איני מציין את מכת גניבת הנשק מבסיסי צה“ל רק כדי להצביע על האבסורד שבדרישה להעביר את כלי הנשק לבסיסי צה“ל, אלא בעיקר כיוון שההוראה הזו והקלות הבלתי נסבלת של גניבת הנשק מן הבסיסים מבטאים אותה תופעה – הרפיסות של מדינת ישראל, של צה“ל ושל המשטרה, במאבק בפשיעה.
היעדר משילות
חונכנו בצה“ל על ערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, אחריות וחתירה לניצחון. ההתקפלות המבישה בפני כנופיות של גנבים, מנוגדת לערכים הללו. אם כלי הנשק יעברו מן היישובים לבסיסים, מפחד הגנבים, וגנבים מצליחים לחדור באופן חופשי לבסיסי צה“ל ולגנוב תחמושת ונשק, מה הצעד הבא? איפה עוד נסתיר את הנשק?
במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה את חתתם
במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. קו ישר עובר בין הטרור החקלאי המכה בשדותינו, במטעינו ובמכלאות הבקר שלנו והמדינה אינה נותנת לו מענה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי שהמדינה אינה יודעת כיצד להתמודד אתה, תופעת הפרוטקשן הנפוצה באזורנו ועד גניבות הנשק. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה את חתתם.
זהו מחדל מתמשך, שהולך ומתעצם בעשור האחרון; מחדל של היעדר משילות. אנו שומעים את סיסמת המשילות בניסיון לפגוע בבתי המשפט ובפרקליטות, כאילו הם מפריעים למשול. אין משילות בישראל בגלל… ניסנקורן. זו השיטה הישנה והרעה של מציאת שעירים לעזאזל, במקום להתמודד.
מחדל המשילות הוא של הממשלה, של השר לביטחון פנים ומעל הכול – של ראש הממשלה. הממשלה מעולם לא החליטה להעמיד את ביטחון הפנים כמשימה עליונה, לא הקצתה לכך משאבים ולא מימשה את ריבונותה ואת עוצמתה.
מי שבורח מן הטרור והפשיעה – מפקיר את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.
