ערב הלימוד בליל הושענא רבה, במדרשת הגולן, עסק בנושא שליחוּת ומסירוּת. היה זה ערב של חיזוק, התרוממות הנפש והעצמה נשית
בערב הושענא רבה, ערב בו שערי שמים פתוחים לפנינו, רגע לפני שמחת תורה, כשהמחשבות על שמחת תורה של השנה שעברה לא מרפות ממני, ובכלל מחשבות על השנה שעברנו, כל אחד באופן פרטי וכעם וחברה, יצאתי למדרשת הגולן, להנחות שיח נשים בנושא שליחות ומסירות.
כשחן, מארגנת הערב, סיפרה לי שהרעיון שלה ושל אורלי שותפתה הוא להפיק ערב לימוד שכולל שיעורים ומופע, שיהיה שיח של נשים מחזק ומצמיח במעגל תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, זה נשמע לי מעניין ומתבקש בימים האלו.
אחת ממשתתפות השיח הייתה הרבנית ציפי אייזנטל, אשת הרב אהרון, הרב של חיספין, שסיפרה על שליחותם ב-30 השנים האחרונות ביישוב. היא שיתפה במה שנותן לה כוחות, בנקודות האור שמצאה בשנה הזאת, בהערכתה לנשות המילואמניקים הגיבורות. היא דיברה גם על משברים וצמיחה.
נעמי שלו, מאלוני הבשן, אימא של שחר הי"ד, שנפל ב"צוק איתן" וחקלאית במטעים, סיפרה על עבודת האדמה, על השכול והאובדן ועל הבחירה לקום כל בוקר ולחיות.
עידית צוריאל, מיונתן, מילואמניקית כבר שנה, עם בעל מילואמניק, אימא לבת בקבע, בת בשירות סדיר ובת במילואים, סיפרה על הגיוס למילואים כבר בשמחת תורה, על האתגרים והבחירה להמשיך במשימה כל השנה.
אני תמיד אוהבת לשמוע סיפורי חיים ולהכיר אנשים מעניינים, כך שהשיח הזה היה מרתק ומעצים. על הדרך, גם פגשתי הרבה מאוד נשים אהובות מהגולן, שבאו להיות יחד, ללמוד ולהתמלא בכוחות בערב המיוחד הזה. האמת היא שעכשיו, אחרי כל זה, אני יכולה לגלות שרגע לפני שיצאתי מהבית בערב קר מאוד, כשהבן שלי בלבנון (ב"ה בינתיים יצא) ובלילה שלפני כן לא כל כך הצלחתי להירדם. פתאום הרגשתי עייפות ולא כל כך בא לי לצאת ולא היו לי האנרגיות הדרושות. ככה זה בשנה האחרונה. מין מצבי רוח כאלה משתנים. אבל הייתי חייבת לאסוף את עצמי ולצאת והבכורה שלי הציע להתלוות אליי. זה שימח אותי מאוד.
שליחות
הגעתי למקום. על השולחנות היו אשכולות של ענבים משובחים. אכלתי כמה ענבים ירוקים ואדומים שהיו טעימים ומרעננים ונכנסתי לשיח. סיפרתי לנשים על פקידה ממשרד ממשלתי שהכרתי לפני שנים, כשסייעה לי באיזה עניין ולימדה אותי מסר חשוב. כשהערכתי מאוד והודיתי לה מאוד על העזרה, היא ענתה לי שהיא רק שליחה ושמחה לעזור. היא שיתפה אותי ששנאה את עבודתה ובמשך שנים הייתה מגיעה למשרד בפנים חמוצות ובחוסר חשק. אבל הייתה חייבת את מקור פרנסתה. יום אחד, תוך כדי שיעור תורה שהייתה בו, היא פתאום הבינה שמה שהיא עושה כל יום, וממש לא אוהבת לעשות, הוא שליחות. באותו רגע, עבודת הפקידות האפורה הפכה בעיניה לעזרה לזולת והיא התחילה לאהוב את העבודה, לעשות אותה במסירות ולסייע לכל מי שמגיע אליה.
לכולנו יש שליחות בעשייה שלנו, בעבודה שלנו. זה עניין של נקודת מבט, לימדה אותי הפקידה ואני אספתי עוד סיפור השראה לאוסף שלי.
כשהסתיים השיח, כבר הייתי פחות עייפה ויותר מרוגשת מעוצמתן של הנשים והתמלאתי בכוחות מדברי החיזוק שהן נתנו. אנחנו זקוקים לחיזוק לכוחות לתחושת הביחד והשותפות בימים האלו. רגע אחרי השיח, בזמן שצפינו במופע שירה, ניגונים וסיפורים של הרכב של נשים, חשבתי לעצמי שכשאנחנו מרגישים תנודות במצבי הרוח, ואין לנו כוחות, אנחנו חייבים להכריח את עצמנו לקום, לצאת ולהמשיך בשגרה, למרות כל מה שעובר עלינו. אפרופו הענבים הטעימים, הם ושאר הכיבוד היו תרומה של "גוטסופר", בחיספין. כל שנה צביקה ז"ל, הבעלים, היה תורם את הכיבוד לערב הלימוד הזה, בליל הושענא רבה. השנה, הכיבוד נתרם על ידי המשפחה, לעילוי נשמתו. מדרשת הגולן אירחה את ערב הלימוד במקום היפה, הנעים והמעוצב. המועצה הדתית גולן נתנה סיוע כספי לערב הזה שעמלו עליו רבות חן כהן ואורלי יונה והגיעו אליו רבות מתושבות הגולן, צעירות וותיקות, שקיבלו כוחות והתרוממות נפש.
