בעיניי, אנחנו עדיין במלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה, כבר למעלה ממאה שנה, מראשית הציונות. אנחנו אומה במלחמה, כתופעת קבע. העובדה שקצת שכחנו זאת, היא חלק ממה שהביא אותנו לשבר הגדול בשמחת תורה
במסיבת עיתונאים משותפת לנתניהו, גנץ וגלנט, כינה ראש הממשלה את המלחמה “מלחמת העצמאות השנייה”. גנץ אמר אותם דברים, רק בטרמינולוגיה של בן גוריון: “מלחמת הקוממיות השנייה”.
בראייה היסטורית, זו בעיניי עדיין מלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה, כבר למעלה ממאה שנה, מראשית הציונות. מלחמתם של הערבים לסיכול חזרתנו לארצנו, הקמת המדינה היהודית וקיומה. במהלך המלחמה הזו, יש מדי פעם הפסקות אש. אך זו אותה המלחמה וסופה אינו בעתיד הנראה לעין.
משמעות הדבר, היא שאנחנו אומה במלחמה, כתופעת קבע. העובדה שקצת שכחנו זאת, היא חלק ממה שהביא אותנו לשבר הגדול בשמחת תורה.
איני מציע שישראל תהיה ספרטה. ממש לא. אבל אני מצפה שתהיה מגויסת יותר, חלוצית יותר, פחות נהנתנית ומפונקת. אני מצפה לחזרה משיח הזכויות, שהשתלט עלינו, לשיח של חובות, של מחויבות, של אחריות ואכפתיות. לשיח של “אל תשאל מה המדינה יכולה לתת לך. שאל מה אתה יכול לתת למדינה”, כמימרתו האלמותית של קנדי, שלא היה נשיא ספרטה, גם לא פרוסיה, אלא נשיא ארה”ב, הדמוקרטיה הליברלית.
הכרה בכך שאנו אומה במלחמה, כמצב של קבע, צריכה להשפיע עלינו בכל התחומים. מהי המשמעות, מבחינה מדינית וביטחונית, כתבתי בשלושת מאמריי הקודמים. אבל המשמעות היא בכל תחומי החיים – בחברה, בכלכלה, בחינוך וכד’. למשל, הבנת המשמעות של החקלאות להבטחת ביטחון המזון בישראל ומכאן מדיניות המעודדת את החקלאות, מחזקת אותה ומסייעת לה ולא פוגעת בה כפי שנהגו הממשלות האחרונות.
השירות הצבאי – קדוּשָׁה
אומה במלחמה צריכה לראות בשירות הצבאי – קדוּשָׁה. איך זה ייתכן שאחוז נמוך כל כך מן הישראלים משרתים במילואים? בעבר, שירות המילואים היה מובן מאליו. בשנים האחרונות, הלך והתמעט מערך המילואים. איני יודע אם המספר שנהוג לנקוב בו, שרק 1% משרת, נכון. נראה לי, שזו הגזמה. אך אין ספק שהמספר נמוך. כדי לעצור את הדימום, נעשו יותר ויותר הקלות במילואים ומספר ימי המילואים שניתן לקרוא אליהם את האזרחים הלך ופחת. האומנם הייתה לכך הצדקה? האם הייתה הצדקה לקיצור השירות הסדיר? אני ממש בספק.
עובדה, בשמחת תורה לא היה כוח משמעותי לאורך הגבול, כדי לעצור את הפולשים. הטענה שהסיבה לכך היא שהעבירו אותם ליו”ש – הופרכה. צריך צבא גדול יותר. לא צבא קטן וחכם, אלא צבא גדול, חזק וחכם.
האם אנו זוכרים שרק חודש לפני רעידת האדמה, נערך בגימנסיה הרצליה כנס של מאות תלמידים שהצהירו שלא יתגייסו לצה”ל? כבר לפני שנים, המנהל, זאב דגני, אסר על כניסת קציני צה”ל לבית הספר, לשיחות הכנה לצה”ל עם התלמידים, כי הוא נגד “חינוך מיליטריסטי”. החינוך שהוא העניק לתלמידיו, בגיבוי ראש העיר, הוביל לתופעת הסירוב להתגייס. מי שהיה זקוק לכך, קיבל בשמחת תורה תזכורת, שלא במיליטריזם עסקינן, אלא במאבק על הקיום. הסירוב להתגייס, הגם שהוא מנומק בהצדקות אידאולוגיות, מבטא בעיקר ניוון מוסרי וערכי.
גיוס לשירות משמעותי ככל הניתן, ובראש ובראשונה שירות קרבי, צריך להיות מטרה מרכזית של מערכת החינוך.
מחלת ההשתמטות
האם אנו זוכרים שבפתח מושב החורף של הכנסת, שנפתח שבוע לאחר פרוץ המלחמה, הנושא המרכזי על סדר יומה אמור היה להיות חוקי ההשתמטות? חוקים שנועדו לעגן בחוק, באופן סופי ומוחלט, את מארת ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל מהגנה על המולדת והעריקה הקולקטיבית ממלחמת מצווה. אחד החוקים נועד לחייב את המדינה לשלם למשתמט מענק השתמטות השווה בגודלו למענק השחרור הניתן לחיילי צה”ל. האם אנו זוכרים שגולדקנופף וחבר מרעיו הודיעו שיפרשו מהממשלה אם חקיקת ההשתמטות לא תתקבל וכך סחטו את קבלתה?
אחת התופעות היפות במלחמה, היא ההירתמות של חרדים רבים מאוד להתנדבות בתחומים הקשורים למאמץ המלחמתי והדבר היפה במיוחד בתופעה הזו, הוא הריצה של אלפי צעירים חרדים לבקש לשרת בצה”ל. זוהי שעת רצון שאסור לנו להחמיץ אותה. יש למהר ולגייס את הצעירים הללו ולמצוא להם את התפקידים המתאימים שבהם יתרמו למאמץ המלחמתי. הלוואי שהרוח הזו תתפשט ותרפא את החברה החרדית ממחלת ההשתמטות.
הלוואי שהנוער החרדי, אותם תינוקות שנשבו ומיום לידתם שטפו את מוחם בתורת ההשתמטות, יפנו עורף לרבני ההשתמטות, יבעטו בעסקני ההשתמטות, יבחרו בתורת ישראל, המחייבת את כולם לצאת למלחמת מצווה, “אפילו כלה מחופתה” וימאסו בתורת ההשתמטות.
קואליציית “על מלא”, שהעניקה למפלגות המשתמטים את התואר, שהן האחרונות שראויות לו – המחנה ה…”לאומי”, נהגה בציניות שאין כדוגמתה, כאשר למען הישרדות, הממשלה עמדה לתת ידה לחוקי ההשתמטות.
כעת, יש לנהוג אחרת לגמרי. אולי אי אפשר ביום אחד, לשנות מן הקצה אל הקצה, את הרקב שפשה בחברה החרדית במשך 75 שנות השתמטות, אך לבטח יש לשנות את כיוון הספינה. יש להסיר מסדר היום את החוקים הנואלים הללו ולפעול לכיוון ההפוך, פעולה יזומה להשתתפות הנוער החרדי, בשלב ראשון הבנים, בשירות לאומי ומתוכם, רבים ככל הניתן בשירות צבאי משמעותי.
האם אנו זוכרים שבחודשים שקדמו למלחמה עסקנו בשאלות של סרבנות, הפסקת התנדבות, אמירות על הפרת חוזה ועל “לשרת את הממלכה ולא את המלך”?
יש לזכור, שאותם אנשים שייכים למיעוט הקטן שכן הולך למילואים ורבים מהם אף התנדבו להמשך שירות מילואים מעבר לגיל הפטור. כלומר, מדובר באנשים הראויים להערכה והוקרה. יתר על כן, ברגע שפרצה המלחמה, הם היו בין הראשונים שקפצו אל תוך התופת ובין הראשונים שהתגייסו להשיב מלחמה שערה. על כל אלה, הם ראויים למלוא ההערכה ולהצדעת האומה כולה.
אבל השיח שהם הובילו בחודשים שלפני המלחמה היה שיח נורא של סרבנות. חוששני, שאילו נתניהו היה נוהג בניגוד לטבעו ועושה את הדבר הנכון – מתקפת-נגד מקדימה למיגור חמאס, הם היו מציגים זאת כמלחמת ברירה, למען שיקולי משפטו של נתניהו, מסבירים שהם לא מוכנים להילחם בשביל המלך וכד’.
פוליטיקה של הסכמות
כאומה במלחמה, עלינו להתייחס אל ביטחון המדינה כאל ערך מקודש. יש להשאיר את צה”ל ואת השירות בצה”ל, בסדיר, במילואים ובהתנדבות, מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. שום סיבה שבעולם אינה מצדיקה איום בסרבנות. איום כזה הוא בלתי לגיטימי. כשירותו של צה”ל היא ערך קדוש ופגיעה בו ואף התהדרות בכך שהכשירות נפגעה, היא בלתי לגיטימית. השירות בצה”ל הוא קודש הקודשים ושום מחלוקת פוליטית, חריפה ככל שתהיה, אינה מצדיקה פגיעה בו.
בהתנהלותה, גם הממשלה אשמה בפגיעה בביטחון. לא אתייחס כאן לאחריותה בעצם המהפכה המשטרית, שפילגה את העם והביאה אותנו למציאות הקשה והנוראית בתקופה שקדמה למלחמה. גם אם הממשלה מאמינה במהפכה וחושבת שהיא מוצדקת – אין לה זכות לנהוג באדישות כאשר היא רואה שהמדיניות מובילה לפגיעה בביטחון ובכשירות צה”ל. כאשר ראש הממשלה סירב להפצרותיו של שר הביטחון, לכנס את הקבינט לדיון בסכנות הביטחוניות, שנבעו כתוצאה מהמהפכה, הוא פגע בביטחון. הוא פגע בביטחון, כאשר בתגובה לאמירת האמת בפי שר הביטחון, שהזהיר מפני הסכנה, הוא פיטר אותו. הוא פגע בביטחון, כאשר סירב להיפגש עם הרמטכ”ל, שרצה להתריע בפניו על הסכנה שכרוכה בקבלת חוק מגה-שחיתות לביטול עילת הסבירות. פגעו בביטחון כמעט כל חברי קואליציית ה-64, שסירבו להיפגש עם הקצינים הבכירים שרצו להתריע בפניהם על השלכות הצבעתם. הייתה זו התנהגות מופקרת וחסרת אחריות לאומית של הממשלה.
האם אנו זוכרים שעד פרוץ המלחמה, ניטש עדיין ויכוח על השירות הקרבי של הבנות בצה”ל והיו מי שלעגו ללוחמות, כינו אותם בשמות גנאי מכוערים, הציגו את שאיפתן ליטול חלק בהגנה על המולדת כעל “טרלול פרוגרסיבי” ואף אמרו שזו פגיעה בכשירות צה”ל? הוויכוח הזה הסתיים בדרך הקשה, כאשר נוכחנו כולנו בעוצמתן של הלוחמות, שהסתערו על האויב, נלחמו בעוז רוח, חתרו למגע, גילו נחישות, דבקות במשימה, מקצועיות וגבורה עילאית, בדיוק כמו הלוחמים. הוויכוח הזה הסתיים. מעתה, נראה רק בחיוב ובהערכה את רצונן של בנות לתרום ולהגן על המדינה והשיקול בהתקבלות חיילת לכל יחידה קרבית, יהיה אך ורק התאמתה, על פי אותם קריטריונים של החיילים, ללא כל קשר למגדר. הוויכוח הזה הסתיים ונותר לנו רק לראות אם אלה שהטילו דופי בלוחמות, ינהגו ביושרה וכבוד ויתנצלו על דברי הבלע.
אנו אומה במלחמה ועובדה זו לא תשתנה בקדנציה שלנו. זה מחייב אותנו להתאים את עצמנו למשמעות הזאת. זה מחייב אותנו לראות באחדות הלאומית ערך שאסור לפגוע בו ולכן אנו מחויבים להמיר את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. המלחמה הזכירה לנו את ברית הגורל בינינו. כעת, עלינו לייצר ולטפח את ברית הייעוד שלנו. בראש ובראשונה, לחזק את האמונה בצדקת דרכנו הציונית.
