בערב השנה החדשה, הכול היה חגיגי ומסודר, אבל בפְנים, המחשבות לא נתנו לי מנוח. הן ברחו שוב ושוב לשנה שחלפה, בעצם לשנתיים…
בערב השנה החדשה, המטבח שלי היה מלא ריחות, סירים מבעבעים על הכיריים, סלטים צבעוניים וסימני החג לברכות מסודרים בקערות במקרר, שולחן ערוך לחג עם זר פרחים יפה. הבית מסודר, החדרים מוכנים לאורחים ושתי הבנות שלי מצחקקות במטבח, עסוקות בלישה ואפייה של עוגות וחלות. כלפי חוץ, הכול חגיגי ושמח, אבל בפנים, המחשבות לא נותנות לי מנוח. הן בורחות שוב ושוב לשנה שחלפה, בעצם לשנתיים…
עוד מעט שמחת תורה. שנתיים חלפו מאז האסון הגדול שטלטל את כולנו, האדמה בערה, השמים סערו ואנחנו עדיין מתגלגלים בתוך הסיפור הזה. המלחמה עוד כאן. החטופים שעוד לא שבו, בבתי החולים פצועים רבים. הלוחמים עדיין בשדה הקרב. יש כאלו שחזרו, אבל לא באמת, כי לבם שבור. משפחות רבות אִבדו את יקיריהן, יש כאלו שגם התפרקו.
השגרה חזרה, אבל היא לא אותה שגרה. היא כבדה יותר. יש תחושה של שבר שעוד לא התאחה וייקח זמן עד שיתרפא. כל פעולה יום-יומית נראית פתאום כמו מאמץ: לעמוד בפקק ולחכות שיזוז משהו, להתמודד עם שיחה קטנה שיכולה להפוך לוויכוח, לטפל בעניינים ביורוקרטיים שאמורים להיות פשוטים. קשה גם לשמוע את המנהיגים שלנו מתכתשים ביניהם בלי הפסקה. אף אחד לא באמת לקח אחריות, אף אחד לא אומר מה יהיה, אנא נלך והסבלנות שלי כמעט נגמרה.
שייגמר כבר הטירוף הזה
בכל זאת, בתוך כל העייפות הזאת, יש גם הרבה רגעים אחרים, קטנים וגדולים, שמצליחים להחזיק אותנו. בפן הפרטי, המשפחתי שלנו, כולם בטוב ברוך השם, בריאים, שמחים, מצליחים. אבל עדיין הכאוס הכללי במדינה לא נותן לי מנוחה.
הנה מגיע יום כיפור. שוב נעמוד מול עצמנו, מול אלוהים, מול אלה שאנחנו אוהבים וגם אלו שאנחנו לא מסכימים אתם. נבקש סליחה, ננסה לנקות את הלב, להתפלל. נזכור גם את מי שאיננו, נישא תפילה חרישית על מה שיבוא. נייחל שיפתחו עבורנו שערי שמים למשאלותינו ולבקשותינו. בלב שלי, יש כמה משאלות בפרטי – שכולם יהיו בריאים ושמחים, נחת, שפע וברכה והגשמת משאלות. בציבורי – שייגמר כבר כל הטירוף הזה, שכל החטופים ישובו לחיק משפחותיהם ושהחיילים יסיימו את הלחימה ויחזרו הביתה. החלמה מהירה לכל הפצועים. שיסתלקו ויכָּרתו כל אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו. שנפסיק לריב בתוכנו, שנפסיק להילחם אחד בשני. שנוכל סוף-סוף לנשום ביחד, כולם בשלום באהבה, באחדות.
כי בתוך כל המלחמה הארוכה הזאת והעייפות, יש לי כמיהה לחיים אחרים, פשוטים יותר, רכים יותר. חיים שבהם יש מקום לצחוק ולשמוח באמת, בלי רגשי אשם, לשיר בקול ברכב, בלי להרגיש שזה לא הזמן, לחבק בלי חשש. אולי דווקא מכל מה שעברנו בשנתיים האחרונות נוכל להבין שהאוצרות הגדולים נמצאים ממש כאן ועלינו לעשות מעשים קטנים לתקן.
השנה החדשה נכנסת ויחד אתה גם תקווה גדולה, שמבצבצת מתוך הסירים והריחות מארוחות החג, מהברכות ומהתפילות, מתוך הצחוק והשמחה שמתערבבים יחד עם העצב והעייפות.
יש לי תקווה גדולה, שאחרי שנתיים של כאב, נלמד באמת משהו, נסלח, ננקה ונזכה לגאולה שלמה. שנזכה לשלום, לשמחה ונחזור לחיים פשוטים, בלי דרמות ושהחגים יהיו שמחים באמת. הלוואי!
