ספרו של אודי מנור, "מן הים עד המדבר", הוא חשוב מאוד, מרתק ומיטיב לתאר את תולדות הסכסוך. מנור מסביר שהמרחב הגיאוגרפי בו חיים שני העמים, אינו רק מן הים עד הירדן, אלא מן הים עד המדבר

בשנים האחרונות בדוא"ל. אני מדפיס אותו ורק אז קורא אותו. באמצע השבוע, אני קורא את העיתונים מהמסך, אבל את עיתוני השבת אני קורא מהמהדורה המודפסת. מעולם לא קראתי ספר במחשב. כשאני קורא ספר, אני מסמן לי בדבקיות צבעוניות עמודים ופסקאות שארצה לחזור אליהם. איך אפשר לסמן על המסך?

אבל ספרו החדש של פרופ' אודי מנור, "מן הים עד המדבר", יצא רק במהדורה מקוונת. לא אוותר על קריאת ספר של אודי מנור, שהוא גם חבר וגם מעניין אותי מאוד לקרוא את התובנות שלו ולהתעשר מהידע שהוא חולק עם קוראיו. בוודאי מעניין אותי לקרוא ספר שלו על תולדות הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. כמובן שלא אוותר על קריאת ספר ששמו הוא "מן הים עד המדבר". לראשונה בחיי, קראתי ספר מעל המסך.

שני עמים מחפשים פתרון

את המילים "מן הים עד המדבר" אני קורא עם המנגינה – לחנו של דוד זהבי להמנון הפלמ"ח, שכתב זרובבל גלעד. "ממטולה עד הנגב/ מן הים עד המדבר/ כל בחור וטוב לנשק/ כל בחור על המשמר".

מהי ארץ ישראל שעליה כתב גלעד? ארץ ישראל שהגלעד, השם אליו עיברת את שמו המקורי, גלס, הוא חלק ממנו, כלומר ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, מן הים התיכון עד המדבר החוצץ בין ירדן לעיראק. זו ארץ ישראל שעליה התחנך גלעד בעין חרוד. זו ארץ ישראל שעליה ערגו חברי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, זו ארץ ישראל של הפלמ"חניקים.

"מן הים עד המדבר" הוא גם שם ספרו של יעקב צור על ארץ ישראל השלמה של הקיבוץ המאוחד וטבנקין. צור עמד על כך שאין זו מפה מדויקת, עם גבולות ברורים, אלא תיאור המרחב, שגבולותיו ייקָבעו על פי כוחנו בהתיישבות ובעלייה.

על ארץ ישראל הזו כתב מנור את ספרו. כמובן שהכותרת מתכתבת עם הקריאות של תומכי חמאס באירופה ובמערב: "מהים עד הנהר" – הקריאה לחיסולה של מדינת ישראל. כך פותח אודי את ספרו: "לא מהים עד לנהר, כמו שזועקים בגרון ניחר מעריצי הנוח'בה ברחבי העולם. לא. לא מן הנהר, אלא מן הים עד המדבר. איזה ים? הים התיכון. איזה מדבר? המדבר חוצץ בין המדינה המלאכותית 'ירדן' לבין המדינה המלאכותית 'עיראק'. ומה יש מן הים עד המדבר? שני עמים. עם יהודי ועם ערבי".

אודי מנור מסביר שארץ ישראל/ פלשתין, שבה חיים שני העמים, ושהפתרון לסכסוך ביניהם הוא בהגדרה עצמית לכל אחד מהם, אינה רק מן הים עד הירדן, אלא מן הים עד המדבר.

בחזרה לעתיד 1919

נקודת המוצא של הספר היא 1919. כותרת המשנה של הספר היא: "בחזרה לעתיד 1919". שני אירועים דרמטיים היו בשנה זו. האחד הוא מפת ארץ ישראל שהגישה התנועה הציונית, בהנהגת חיים ויצמן, לחבר הלאומים – מפה שבה דרום לבנון עד הליטני, הגולן כולו (כולל מה שקרוי "הגולן הסורי") ועבר הירדן המזרחי, מן הים עד המדבר, מיועדים להיות הבית הלאומי לעם היהודי, כלומר גבולות המדינה היהודית. האירוע השני הוא הסכם ויצמן-פייסל, ההסכם בין נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, נציג הממלכה החיג'אזית. היה זה הסכם, שאילו התממש, מאה שנות מלחמה עקובה מדם היו נחסכות מאתנו ומהמזרח התיכון כולו.

אודי מנור אינו קורא לכבוש את ארץ ישראל על פי מפת 1919. הוא רק מזכיר לנו מהי ארץ ישראל שאותה יש לחלוק בין העמים.

הספר, המתאר את הסכסוך, פותח בסקירה על הציונות וסקירה על התנועה הלאומית הערבית. הסיפור מתחיל בראשית ימי המנדט הבריטי ומסתיים בשבעה באוקטובר. המסר הברור, הנובע מן העובדות ההיסטוריות, הוא שהסכסוך נובע מסיבה אחת בלבד – סירובם של ערביי ארץ ישראל להשלים עם קיומה של ריבונות יהודית על חלק כלשהו מארץ ישראל ובעצם, מסירובם להכיר בכך שיש לאום יהודי ושיש זיקה כלשהי בין היהודים לארץ ישראל. הסכסוך, מראשיתו ועד היום, הוא קיצור תולדות הניסיון למנוע את הקמת המדינה ולאחר מכן, לשים קץ לקיומה. אש"ף הוא הארגון המגלם את הגישה הזאת ולכן הוא המחסום לכל עתיד של שלום, שלא בכדי, סיכל (גם במובן של "סיכול ממוקד") כל ניסיון לגישה מתונה, פשרנית וריאליסטית בקרב הפלשתינאים וכל סיכוי לפשרה עם ירדן.

העובדות חותכות כל כך, וניכרים דברי אמת.

קצת מוזר לכתוב שהסכמתי עם העובדות, כי עובדות הן עובדות, צריך להכיר אותן, לא להסכים, או לדחות אותן. אבל בהחלט הסכמתי עם הניתוח והמסקנות של מנור.

המסקנות שלו מורכבות. מצד אחד, הוא כותב שהוכח כי נסיגות ונכונות לנסיגות אינן מקדמות את קץ הסכסוך. מצד שני, הוא מוכן לפשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והוא גם תומך בניסיון אקטיבי להתקדם לעבר שלום באמצעות הסדרי ביניים. גם התובנה הזאת היא ברוחו של יגאל אלון, שמנור כתב את הביוגרפיה שלו.

שולל דרכם של פרס ודיין

בנקודה אחת, דומני שמנור לוקה בעיוורון – דעה קדומה נגד דיין ופרס. דיין היה הנמסיס של אלון וכך גם פרס ומנור נוטר להם טינה עמוקה. כאשר הוא כותב על חתרנותו של פרס, כשר הביטחון נגד רבין בקדנציה הראשונה, כשר החוץ נגד שמיר, וכשר החוץ נגד רבין בקדנציה השנייה, הוא צודק.

אז היכן העיוורון? מנור היה בעבר מקורב ל"חוג אורנים". הוא התרחק מהם ת"ק פרסה, אולם דבק בפרשנותם לדרכם של דיין ופרס, שאותה הוא מגדיר כ"אנשי הסטטוס-קוו", אלה שמסיבות אלו או אחרות חפצים בהתחפרות בסכסוך ובמלחמת נצח ובהימנעות מהתקדמות לפתרונו. הם עושים זאת באמצעות העדפת הקיצונים בקרב הפלשתינאים על פני המתונים, כלומר בהעדפת אש"ף וקידום אנשיו. כך הם נהגו כשרי הביטחון וכך נהג פרס באוסלו. דווקא כיוון שמנור התרחק מ"חוג אורנים", מצופה היה שיסביר מהי, לדעתו, המוטיבציה שלהם להנציח את הסכסוך.

אני רחוק מלתמוך בדיין ופרס, אך אני שולל לחלוטין את התזה הזאת. ספרו של פרס, "המזרח התיכון החדש", מציג דרך לשינוי דרמטי במזרח התיכון, ההפך המוחלט מקיפאון וסטטוס-קוו. ההפך הוא הנכון, מדובר ברעיונות מהפכניים. בעיניי, "המזרח התיכון החדש" הוא פנטזיה והחזון הקוסמופוליטי שאליו פרס חותר – הזוי. אבל אין לי ספק שהמטרה שלו היא שלום. זו הייתה גם מטרתו בהסכם אוסלו. את התוצאות אנו חווים עד היום ובעיקר חווינו אותן לפני 20 חודשים, אבל אין לי ספק באשר למוטיבציה.

הוא הדין בדיין. דיין אכן האמין שדווקא עם הקיצונים ניתן יהיה להסתדר, ושתומכי אש"ף ביו"ש הם הפלשתינאים האותנטיים. הוא טעה בגדול, אך המטרה שלו הייתה הפוכה לזו שמנור מייחס לו. מנור חוזר לנאומו המפורסם של דיין על קברו של רועי רוטברג. בנאום הוא הציג את מהות הסכסוך ומדוע הוא פסימי לגבי האפשרות שערביי ישראל, שגלו ממנה, יסכימו להשלים עמנו. הוא הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האויב ואודי מציג זאת כאילו הוא מצדיק את האויב.

"לשיטתו של דיין", כותב מנור, "יהודים לא יישבו את הארץ, ולא בנו כפרים, ואבותיהם לא קשורים לאדמה הזו וכל הציונות היא גזל המצדיק טרור". איך הטענה הזו מתיישבת עם דבריו של דיין בנאומו: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים, אם לא נחפור מקלטים ובלי גדר תיל ומקלע, לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו".

זו תמצית נאומו, והבנת המוטיבציה הערבית נועדה להבהיר לנו, שאל לנו להתפתות לאשליות של שלום. לימים, הוא שינה את גישתו. במו"מ על השלום עם מצרים, בו השתתף כשר החוץ בממשלת בגין, הוא דחף לוויתורים מרחיקי לכת, ולאחר מכן הוא פרש מן הממשלה, בטענה שאינה מתקדמת בקצב הרצוי, בעיניו, במו"מ על האוטונומיה לפלשתינאים.

בסוגיה הזאת, המחלוקת בין אודי מנור לביני אינה מהיום וגם לא משלשום. לדעתי, הדבקות בתזה הזאת פוגמת בספר.

אולם הספר בכללותו חשוב מאוד, מרתק ומיטיב לתאר את תולדות הסכסוך, וחשוב יותר – את מהות הסכסוך. זה לא ספר להיסטוריונים. אין בו הערות שוליים ולא מראי מקום. הוא זורם מאוד, מעניין מאוד ואני ממליץ עליו בחום.

אודי מנור – היסטוריון ציוני, "מן הים עד המדבר – בחזרה לעתיד 1919", חיפה, 2025, 102 עמ'.