ביום חם, נסענו לנו למקום קריר. בדרום, התחולל קרב טילים ורקטות בין עזה לעוטף, אנחנו היינו בפינה הקרירה, הצפונית ביותר במדינת ישראל – מטולה
מאיר שרמן
זו הייתה הנקודה הראשונה בה נעצרנו במסגרת טיול ותיקי הגולן – מטולה, שמסמלת את ראשית ההתיישבות, מטולה שתקעה יתד גבול לקווים העתידיים של מדינת ישראל. זו שתקום ב-1948.
"מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח. ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר – כל …", זהו המנון הפלמ"ח המפורסם. (זרובבל גלעד – מילים, דוד זהבי – לחן).
הברון אדמונד דה רוטשילד, (מי אם לא הוא…), רכש את אדמות המושבה בשנת 1893, היינו לפני 126 שנים. פקידי הברון בארץ ישראל הציעו לאיכרים מנוסים, מן המושבות זיכרון יעקב וראשון לציון, לבוא לנקודה הצפונית הזו ולתקוע שם יתד. "במקום בו תעבור המחרשה, שם ייקבע הגבול", אמרו ל-59 משפחות המייסדים ובעזרת כספי הברון ובכוח האידאל של יישוב ארץ ישראל, הם הקימו את מטולה.
במרכז הקיבוץ, עומדים להם עגלה עם סוס. העגלה עשויה עץ, כולל הגלגלים והיא רתומה לסוס מאובק, בטנו מבוקעת והספוג שממלא את הפוחלץ כבר מתפורר. אבל ראשו של הסוס רכון ורגלו הקדמית כפופה, כאילו למשמע קריאת הרכּב – העגלה והסוס יתחילו לנוע
עד היום, ב-2019, עת טיילנו ברחוב הראשי, יכולנו לחוש את ריח הבראשית. הרחובות המרוצפים אבן, הבתים ששימרו את סגנון הבנייה והנוף הבראשיתי שמסביב, גרמו לנו לחוש את טעם ההתיישבות החלוצית. כדי להמחיש את חשיבותה האסטרטגית של מטולה, טיפסנו ל"מצפה דדו". במקום, תצפית נפלאה לכיוון הגולן והלבנון, הרי הגולן ועמק עיון, הכפרים הערביים שמסביב – כולם פרוסים לנגד העיניים בפירוט נפלא.
במקום האוורירי הזה, התיישבנו לאכול את ארוחת הבוקר, כי זהו מנהגנו בטיולים הללו. לא רק נופים
ומקומות, אלא גם אנשים. כך, תוך כדי אכילת כריך, אתה מכיר אנשים. מסתכל על פניהם חרושות התלמים ומנסה לדעת היכן הם חרשו. האם הקימו את קשת, או היו ממייסדי מרום גולן, הם "עירוניים" מבני יהודה, או קיבוצניקים ממבוא חמה… ותוך כדי כך, הם מציעים לך זיתים שכבשו, רצועות גזר שחתכו, או עוגיית גרנולה, "מאפה בית, כשרה למהדרין", כך הם מבטיחים.
בטיול הזה, הבטיחו לנו לראות "פינות נסתרות באצבע הגליל", אבל משום מה, הנקודה הבאה הייתה פסל האריה השואג, מקום בולט בהחלט, האנדרטה המפורסמת, שמסמלת את גבורת לוחמי חצר תל חי וטרומפלדור בראשה. אף אחד מאתנו לא יכול היה להגיד שהוא מבקר במקום בפעם הראשונה, אבל היו מי שהודו שרק עכשיו הבינו שהאנדרטה היא גם מצבה לקבר והמקום עצמו הוא בית קברות.
אז היכן היא הפינה הנסתרת שהבטיחו לנו? מסתבר שהנסתר עתיד להתגלות בנקודת הביקור הבאה והאחרונה לטיול שלנו.
היישוב כפר גלעדי הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, על ידי חברים בארגון "השומר". כל שם, מיתוס בפני עצמו. אנשים כמו ישראל ומניה שוחט, יוסף טרומפלדור, ישראל גלעדי ומניה לויטין ויצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין, יחזקאל ניסנוב, צבי בקר, מנדל פורטוגלי ומשה גבעוני.
כפר גלעדי – על שם ישראל גלעדי.
במרכז הקיבוץ, עומדים להם עגלה עם סוס. העגלה עשויה עץ, כולל הגלגלים והיא רתומה לסוס מאובק, בטנו מבוקעת והספוג שממלא את הפוחלץ כבר מתפורר. אבל ראשו של הסוס רכון ורגלו הקדמית כפופה, כאילו למשמע קריאת הרכּב – העגלה והסוס יתחילו לנוע.
מדריכה בשם תורה, (כן-כן) קיבלה את פנינו והכניסה אותנו לאולם ההקרנה. ראינו סרטון שמתאר את הקמת הקיבוץ ומשם, הובילה אותנו תורה למחסן הכלים.
ומה יש במחסן הכלים? כמובן, כלי עבודה, כלי חקלאות וכלים שימושיים של פעם, אבל האטרקציה של המקום היא העובדה שבמחסן הכלים ישנו פתח לאולם חפור מתחת למחסן. אולם שהוא-הוא הפינה הנסתרת המובטחת. שם, מסתתר לו הפתח לסליק הנשק המרכזי שהיה בכפר גלעדי. שלט גדול הזכיר
"לא מדברים על זה" וגם המדריכה סירבה בתחילה לומר היכן פתח הכניסה.
אנחנו, המטיילים, ניסינו את כוחנו בלגלות את פתח הכניסה, אבל לא. לא מצאנו. לולא המדריכה תורה, שבכל זאת הראתה את הפתח, ואף הזמינה אותנו לרדת דרכו לאולם הנשק, לא היינו מוצאים.
אם גם אתם סקרנים לטייל אתנו, להכיר מקומות ואנשים, פינות נסתרות וגם גלויות – צרו קשר עם אגף הוותיקים במועצה האזורית גולן והירשמו לטיולים שיהיו. אני ממליץ.
