שמואל סגל, צעיר בן 82, מספר על ליל הקרב על בית המכס הסורי, על המושבה החרבה משמר הירדן ועל ההבנה של יגאל אלון, כבר אז ב-48′, שעל הגליל כדאי להגן ממרומי הגולן
למרות הנוסטלגיה והכתרים שקשרו לה למלחמת ששת הימים, צריך להזכיר שוב: עם ישראל לא נזכר בגולן פתאום ב-1967, לאחר כ-1200 שנה מאז היו כאן הכפרים התלמודיים בתקופה הביזנטית. בתוך האתוס הציוני, הגולן הוא חלק מארץ ישראל וההוכחות הן הקמת מושבות, רכישת מאות אלפי דונמים ומאמצים מדיניים בלתי פוסקים בידי התנועה הציונית. המדינה שבדרך, שהותוותה ונרקמה לאורו של אתוס זה וערכיו, עשתה אף היא מאמצים להכלילו בתוך גבולותיה.
30 שנה לאחר המלחמה, עם פתיחת ארכיוני צה”ל, נחשפו המבצעים והתכניות לכבוש את הגולן כבר במלחמת העצמאות ואלה כונסו בידי אביחי גולן, תושב קצרין, בעבודה לתואר.
לאחר פרסומם ב”שישי בגולן” הגיע טלפון למערכת, בצד השני היה שמואל סגל, תושב משמר הירדן. “אתם אמנם פרסמתם והדבר נכון”, אמר, “אבל אני הייתי שם בעצמי, בכיבוש בית המכס במאי 1985, אני עד לתקפות המידע, ויש לי גם מסר להעביר לכם, בנוגע לשמירת הגולן”.
השבוע הטריח עצמו סגל למשרדי “שישי בגולן”, על מנת לספר את סיפורו. איש צעיר בן 82, צלול, עדיין לוחם, יליד המושבה משמר הירדן, שעומדת היום בחורבנה, לאחר שהוקמה בשנת 1890, כאחות לראש פינה, יסוד המעלה ומטולה, המושבות הראשונות בגליל.
להלן עדותו של סגל: “ב-18 במאי 1948, הגיע יגאל אלון עם קבוצת קצינים למושבה והם צפו לעבר המזרחי של הירדן. הייתי אז בן 21. כשעקבנו אחריהם, הבנו שבית המכס הסורי הייתה המטרה. הם עזבו את המקום ואני אספתי את חבריי במושבה ואמרתי להם שיש לי הרגשה שהפלמ”ח יתקוף את בית המכס. זה היה בסך הכול יום או יומיים לאחר שהצבא הסורי נסוג מהדגניות. אמרתי שאני חש, שכנראה אנחנו נצטרך להוביל את הכוח להתקפה. לכן הכנו אמצעים שיסייעו לנו לעבור את הירדן, חבלים, יתדות. גשר בנות יעקב כבר פוצץ, חודש או חודשיים לפני זה, במטרה למנוע מהסורים לחצות. ב-19 למאי, בשעות אחר הצהריים, הופיעו שלושה אוטובוסים ומהם יורדת פלוגת פלמ”ח, כ-120 איש. יגאל אלון קבע את מפקדתו אצלי בבית, מפני ששם היה מכשיר הטלפון היחיד במושבה. הפלוגה החלה להתארגן ליציאה ואז אבי שאל את יגאל האם יש לו אמצעים איך לעבור את הירדן. אלון השיב: בטח! ואז הוא קורא את קצין המבצעים אליו ומפנה אליו את השאלה. כרגיל הבלגן חוגג ולא היו שום אמצעים.
“באותה שנה, הירדן היה גבוה היות שהגליל זכה ל-1000 מילימטר גשם. אבי ניגש ואמר לו: הנה נמצא הבן שלי והוא כבר יביא אתכם למקום. אני וחבריי, פנחס שניידר ואהרון גרבובסקי, יצאנו עם הפלוגה בשעה 12 בלילה, כאשר אני מכיר את תוואי השטח היטב, מטיולי בית הספר. פנחס שנידר פנה עם מחלקה לתקוף עמדה סורית שהייתה ממוקמת בחצי הדרך לבית המכס, עד היום היא קיימת שם, בסיבוב הגדול הראשון בעלייה. אני ואהרון גרבובסקי המשכנו עם הפלוגה לעבר בית המכס הסורי. הדרך ארכה זמן רב היות שכל הרכס היה מאוכלס בערבים שברחו מאזור ראש פינה והגליל והתמקמו על קו הרכס. הם בנו שם אוהלים ודירים לצאן ולבקר. לאחר שש שעות, של הליכה מאומצת במרומי הרכס, הגענו למרחק של 50 מטר מבית המכס, מבלי שנתגלה. פניתי למפקד הפלוגה ואמרתי – ‘הנה בית המכס פרוס לפניך’. היה זה בנין שהזדקר לגובה, בולט, מאחר שהיה גם מסויד לבן.
“פיאט” לתוך בית המכס
“הסורים שנסוגו מהדגניות החלו להתמקם ברכסים, כאשר בית המכס הסורי מהווה להם כמפקדה. לכן הם הקיפו אותו עם שריוניות כדי להגן עליו. במקום התחיל הקרב, כאשר הפלמ”ח פותח באש, אבל הנשק שהיה בידי הבחורים לא הצליח לפצח את השריוניות. לרשות הכוח עמד ‘פיאט’ עם חמישה פגזים. ‘פיאט’ הוא נשק אנטי-טנקי, שליווה את צבאות הברית במלחמת העולם השנייה.
“ארבעה פגזים נורו לעבר השריוניות וכולם החטיאו את המטרה. נשאר פגז אחד. לאחר שישבתי ליד מפקד הפלוגה והייתי ער לכל הפקודות שהעביר ללוחמים, התערבתי וביקשתי: אנא, את הפגז האחרון תירה לעבר הבניין, זה לבטח יפגע במטרה. הוא נשמע לי, הפגז התפוצץ בלב הבניין וכל הסורים ששהו בו נמרחו על הקירות. החלה נסיגה של הצבא הסורי. אז ניגשו החבלנים מהפלמ”ח, הניחו מטענים בבנין וליד השריוניות והיינו בטוחים שכבשנו את הרכס.
“אבל הסורים הבינו והרגישו שלא כוח גדול עומד מולם, לכן התאוששו, חזרו והחלו לתקוף אותנו. מאחר שכוחנו לא היה מספיק לנהל מלחמה חזיתית, מול כל הצבא הסורי שהתמקם מולנו, נסוגונו בחזרה למושבה משמר הירדן.
“למחרת בבוקר, כנקמה, החלו הסורים להפציץ ולהפגיז את המושבה ללא הפסק. כך שהקרב על המושבה משמר הירדן החל ב-20 למאי 48 והסתיים ב-10 ליוני עם כיבוש המושבה על ידי הצבא הסורי. הצבא הסורי הגיע בכיבושיו באזור עד חירבת ירדה, קילומטר וחצי מגדר איילת השחר.
“לפני עשר שנים בערך, פנו אליי ממפקדת הצבא ברמת הגולן בנפח, שאבוא ואספר להם על ההתקפה על בית המכס הסורי. נדהמתי לדעת שמישהו בכלל יודע שהשתתפתי בקרב. כמובן שנעתרתי ונשלח אליי רכב, להסיע אותי למפקדת האוגדה. שאלתי את הקצין שליווה אותי האם מפקד הפעולה שלא הכרתי אותו גם ישתתף במפגש זה? השיב שכן. ‘אנחנו נוסעים לקחת אותו, הוא חבר משמר העמק’. זה היה המפגש הראשון שלי אתו לאור יום, גיליתי שלפני בחור מקורח, מנהל חשבונות, לא דומה אפילו לדמות ההרואית שהצטיירה בפניי באותן שעות קרב. שאלתי אותו אם הוא זוכר פרטים על הקרב, הוא אמר שמאחר שהשתתף בהרבה קרבות, זה היה בשבילו עוד קרב. חילקנו בינינו את התפקידים מה לספר לקצינים שהזמינו אותנו.
“הוא לא זכר הרבה, אך מה שכן זכר, הוא החשוב כאן ביותר: ההוראה של יגאל אלון הייתה להחזיק ברכס הסורי ועל ידי כך למנוע מהצבא הסורי לחצות את הירדן ולאיים על שלום הגליל. מאחר שזה לא עלה בידיו לבצע, בלחץ הצבא הסורי נסוגונו בחזרה לגבול המנדטורי. ראוי לציין שיגאל אלון צפה וחזה את חשיבותה של המושבה משמר הירדן, שבעצם מהווה העמדה האחרונה החוצה בין סוריה לישראל. חשיבותה הצבאית חיונית להמשך קיומו של הגליל העליון, שידועה חשיבותו, עם מקורות המים, שאין גבול לחשיבותם לקיומה של המדינה”.
אתה הבנת שהייתה כאן מטרה לכבוש את הגולן?
“הבנתי שהייתה מטרה לכבוש את הגולן, כדי להגן על הגליל ממרומי הגולן”.
להנציח את המושבה
נרד רגע מהגולן, מה קרה למשמר הירדן ההיסטורית?
“המושבה משמר הירדן, עומדת היום בחורבנה. אני מתגורר במושב משמר הירדן, ביתי שם, במטרה לחזור לגליל ולהיות במושבה משמר הירדן. לאחר שלא ניתן לי לבנות במושבה, רכשתי מגרש והקמתי בית במשמר הירדן, 2.5 קילומטר מערבית.
“המושבה משמר הירדן נכבשה על ידי הסורים ב-10.5.48, נהרסה עד ליסוד, כש-14 ממיטב לוחמיה נפלו בקרב, השאר פצועים, נפלו בשבי הסורי ונשארו שם כ-13 חודשים.
“להפתעתם, עם שובם מהשבי נאמר להם שהמושבה לא תוקם מחדש ובמקום יוקם קיבוץ. מאחר שבני המושבה איבדו את כל רכושם עם כיבוש המושבה על ידי הסורים, ולא עמדה לרשותם שום אפשרות כלכלית או מוסד ציבורי שיתמוך בהם, הם נעזבו לנפשם ונאלצו לנטוש את התקווה לבנות את המושבה מחדש.
“כך סבלה המושבה פעמיים, הן מצד הסורים שהרסוה והן מצד שלטונות המדינה החדשה שלא הסכימו לשקמה והפתרונים להם.
“בקרבת המושבה הוקם הקיבוץ גדות, שקרקעות המושבה ניתנו לו. אני אולי היחיד שנולדתי במושבה, לחמתי בקרב על משמר הירדן, נפלתי בשבי ומאז שובי מהשבי, אני מנהל מלחמה עם מוסדות המדינה לשקם את המושבה מחדש. לפני חמש שנים, הקמנו עמותה להנצחת המושבה ועם פינויו של המחנה הצבאי שהיה ממוקם בלב המושבה ההיסטורית, פנינו למשרד הביטחון, באמצעות סגן השר זאב בוים, והוא התרשם מבקשתנו. מאז ועד היום, יש לנו הבטחות משישה שרי ממשלה בכירים, להקים בשטח המחנה הצבאי הנטוש אתר הנצחה שיהיה בתוכו מוזאון ובמבנים הנטושים שישוקמו תוקם קריית חינוך, על מנת שתלמידי בתי הספר יוכלו לבוא לשהות במקום, ללון כאן, ולשמוע את סיפורה של המושבה וסיפורו של הגליל כולו, לטייל בסביבה, לבקר במצודת עתרת וליהנות מזיוו של הגליל העליון”.
מה עלה בגורל הנחלות שלכם?
“לכל איכר היו 200 דונם אדמה, במשקים חקלאיים שנבנו על ‘בעל’, גידלו שעורה וחיטה. עם כיבוש המושבה, איבדנו את רכושנו ולא קיבלנו שום פיצוי על הרכוש. מאבק בן שש שנים, לקבל את זכויותינו ולבנות את המושבה מחדש, נכשל ובלית בררה נאלצנו לקבל לפיצוי עבור אדמתנו. מנהל הקק”ל, מר נחמני, שמשרדו היה בטבריה, הקציב לנו 16 לירות עבור דונם בשנת 1955. עבור הבית 1000 לירות. יחד, הסכום בקושי הספיק לקנות דירת שני חדרים בבית משותף בעיר”.
והקרקעות?
“אי אפשר לחיות מקרקע, צריך לבנות. הרי איבדנו הכול, לכן נאלצנו להסכים. מה שהכריח אותי למכור היה שרציתי למנוע מאמי, ששיכלה את בעלה בקרב, מלשבת על הריסות הבית ולמרר בבכי, הן על מה שהסורים עוללו והן על כך שמדינת ישראל מאפשרת לה לשבת רק על הריסות הבית. מאחר שרציתי להרחיק אותה מהמקום ולאפשר לה לחיות את השנים שנותרו לה בשלוות נפש, ויתרתי על זכויותיי במושבה ובכסף הדל רכשתי לה דירה בבית משותף בנתניה”.
בירידה מהבסיס אל הגשר, יש חלקת אדמה מגודרת, מה משמעותה?
“היא שייכת לאיכר אחד בשם מרדכי ליבובסקי, שהיה נשוי לבת יסוד המעלה והיו לו אפשרויות כלכליות יותר גדולות. הוא לא ויתר על זכויותיו במושבה וחלקת האדמה שהייתה בבעלותו בזמן שהמושבה הייתה קיימת נמסרה לו. בשטח שהבית היה בנוי במושבה, הוא נטע חלקת זיתים ולכן יש כתובת בפתח החלקה. הוא היה היחיד שלא מכר. לפני שנתיים הוא נפטר.
“אנקדוטה קטנה: כשניהלנו משא ומתן עם נחמני, איש הקק”ל בצפון, על מחיר דונם אדמה, הוא אמר שאיש לא יקנה כאן אדמה וזה הסכום. מחדר סמוך אליו יצאו שני ערבים, הוא התגאה שקנה מהם אדמה מעל כפר חיטים, אדמה מסולעת, ושילם 150 לירות לדונם. ‘לכם פשוט לא הייתה בררה’, הוא התפאר.
לי ידוע שהוא עצמו קיבל 300 דונם אדמה, בצומת הגומא…
“על ערש מותו, גווע ממחלה קשה, הוא כתב מכתב לעבר-הדני, שערך את ספר המזכרת למושבה, בשנת 1955. במכתבו הוא התחנן למחילת אנשי המושבה, כי הוא פשע וגזל את אנשי משמר הירדן, כשלקח מהם את אדמתם ופיצה אותם בנזיד עדשים”.
חד וברור
דיברת על מסר לתושבי הגולן?
“אם היום תושבי רמת הגולן לא מסכימים בשום אופן ודרך לוותר על הגולן, הם צריכים לדעת שהם היחידים שמגנים על מרחב הגליל, כאשר הם נמצאים ברמת הגולן. מי כמוני יודע, בן המושבה שלא שכח את ידם של הסורים כשידם על העליונה.
“אני רוצה שהנושא לא יהיה ניתן לויכוח. כאן זה חד, ברור, ואין על זה עוררין.
“יגאל אלון שידע את חשיבותה של משמר הירדן המושבה, לא היסס ומנע בכוח בואם של מחלקה של האצ”ל שרצתה לחזק את הביטחון במושבה. ליד קיבוץ גינוסר, כוח של מחלקת פלמ”ח עצר את האוטובוס שלהם, פירק את הנשק מאנשי האצ”ל ושלח אותם בחזרה לתל אביב. זה היה אקט פוליטי שקבע, שההנהגה אז, למרות שקמה המדינה, מונעת מהאצ”ל או כל כוח ימני צבאי, אפילו כשמטרתו קדושה להגן על הארץ, לקבוע עובדות או את נוכחותם.
“המסר הוא, שייתכן שפינוייה של רמת הגולן ייעשה לא מאותן מטרות קדושות שאומרים, כמו למען עריכת חוזה שלום עם הסורים. ייתכן שיתבצע כאקט פוליטי, או בשל יומרה של איש זה או אחר, שלמען קבלת פרס נובל יכול לסכן את קיומו של הגליל כולו.
“מכאן בקשתי לאנשי רמת הגולן, שלא יוותרו לעולם על רמת הגולן. בזמן שהסורים שלטו כאן הוא היה מדולל אוכלוסין, כמה כפרים בסך הכול, כל השטח היה בור, מסולע ומלא קוצים.
“אם יזמינו אותי, אני מוכן לבוא לכל פורום ולחזק את ידם ורוחם של אנשי הגולן”.
