יעלי אליה מדירגע לפני הסגר, הלכתי להריח קצת קניון, חנויות ורחובות מלאים. די. לא בא לי יותר לפחד מבידוד, מסגר, מקורונה, מחוסר עבודה. לא בא לי לדעת שאסור ואי אפשר וצריך להיזהר, להתרחק. בא לי מהר חיסונים לכולם ושכולם יתחסנו, בלי תירוצים
ביום ראשון, רגע לפני הסגר, הודעתי בבית שאני חייבת לצאת להסתובב קצת בחוץ, לפני ששוב סוגרים את המרחב. אלך להריח קצת קניון, חנויות ורחובות מלאים. זה לא שאני טיפוס של קניונים וקניות, אני די סובלת בקניות. בשביל זה יש לי בעל שאוהב. קניונים מעולם לא היו מקום בילוי אהוב עליי, אבל הידיעה על סגר עשתה לי רע על הלב ורציתי אוויר פתוח ומקומות פתוחים, דווקא כאלה שיסגרו.
כשחזרתי הביתה, אחרי כמה שעות, מיד בני המשפחה התכנסו לשמוע על הבילוי שהיה קצר מדי לטעמם. בפנים נפולות, הסברתי שלא ממש נהניתי, כי זה לא באמת בילוי שאהוב עליי וזה לא הועיל לריפוי המועקה מהסגר, כי בסוף, יהיה סגר ולא הצלחתי להתעלם מהמחשבה. אז מיהרתי לחזור הביתה, עם שתי שקיות מהסופר, לבשל ארוחת ערב ועוד כמה מצרכים, שיהיה מה לאכול בסגר. באותו יום, גם לא יצאתי להליכה הקבועה שלי, כי היו רוחות מטורפות בחוץ וקור מקפיא. עם כל הכבוד לספורט ולקילוגרמים שאני מתעקשת להוריד, לא בא לי לסבול את הרוח והקור. אני כבר כמה ימים מחליטה לוותר, חושבת אולי לרדת ולעלות את המדרגות בבית, אחרי חמש דקות מתנשפת ומתייאשת, לא ספורטיבית באמת.
עם ההליכה, אני מסתדרת ואפילו נהנית ממנה. הולכת בכביש החיצוני שלנו, מרחבים ונופים יפים מסביב, שקט, פרות רועות, סוסים, ציפורים ונחל זורם בדרך. בחצי הדרך, אני עושה עצירה בנדנדה לכמה דקות וממשיכה. הזמן הזה, של ההליכה, זה גם הספורט שלי וגם מדיטציה נהדרת בשבילי. עכשיו, כשכבר משבת לא הלכתי והרוחות לא מתייאשות וממשיכות, זה חסר לי.
כשאנחנו מתרגלים למשהו שעושה לנו טוב, כשזה חסר – זה חסר. לפעמים, אנחנו רוצים גם דברים שלא בהכרח היינו רוצים בשגרה. למשל, פתאום בא לי להיות מורה, או אחות, או רופאה, או בת 60, העיקר לקבל את החיסון כמה שיותר מהר
כשאנחנו מתרגלים למשהו שעושה לנו טוב, כשזה חסר – זה חסר. לפעמים, אנחנו רוצים גם דברים שלא בהכרח היינו רוצים בשגרה. למשל, פתאום בא לי להיות מורה, או אחות, או רופאה, או בת 60, העיקר לקבל את החיסון כמה שיותר מהר, שייתן לי דרכון ירוק אל העולם החופשי, בלי חשש קורונה, בלי חשש מבידוד.
בקרוב
הקורונה שיבשה לי את החיים, הכניסה לי פחדים חדשים ולא מוכרים, שיבשה לילדים שלנו את החיים. ילדים בבידוד זה נורא! ילדים בלי מסגרת זה גם נורא… כבר המון זמן, הם לומדים–בכאילו בבית והשבוע, הגדילו לעשות עם הבלבול: בערב, הודיעו שלא לומדים, מאוחר יותר – כן לומדים ורגע לפני השינה, שוב, לא לומדים. הם כבר לא יודעים אם לשמוח, או להתאכזב ואני לא מאשימה אף אחד. זה המצב הזה, שהוא באמת מטורף, כמו הרוחות שלא מפסיקות בימים האחרונים ומטריפות אותנו ולנו נותר רק לחזק אותם, את ילדינו ולשדר להם אופטימיות ושתכף הכול ייגמר ויהיה טוב יותר, להם ולנו ולבעלי העסקים ולכל המפוטרים ולכל מי שנפגע בשנה הזאת.
שנת 2020 הייתה לנו בהחלט שנה מלאת סערות ורוחות ויאללה שיעצרו ושנת 2021, היכנסי אלינו עם אורות גדולים, עם בשורות טובות וצמיחה ופריחה ובריאות. חיסונים כבר יש, יונתן פולארד שב הביתה, המשקל מראה שירדתי חצי קילו, תכף ייגמר הסגר, ייעצרו הרוחות, יאללה שיחזירו לנו את השגרה המבורכת שכבר כמעט שכחנו איך היא נראית.
מזמן לא היינו בחתונות ובמסיבות גדולות, לא חגגנו חגים עם המשפחה המורחבת, לא יצאנו להופעות ופסטיבלים, לא אכלנו במסעדות, לא יצאנו לחופשות, לא ראינו סרטים בקולנוע, לא התפללנו בבית הכנסת, לא התחבקנו חזק ומקרוב עם כל מי שהתגעגענו אליו, לא הלכנו עם אודם, כי מי צריך אודם כשיש מסכה.
לא בא לי יותר לפחד מבידוד, מסגר, מקורונה, מחוסר עבודה. לא בא לי לדעת שאסור ואי אפשר וצריך להיזהר, להתרחק. בא לי מהר חיסונים לכולם ושכולם יתחסנו, בלי תירוצים, כי בא לי ממש לקבל חזרה את השפיות, את השגרה המבורכת של החיים, בריאות לכולם ושפע ופרנסה והאמת, יש לי הרגשה שהנה, בע“ה, זה יגיע בקרוב.
