“מסכת המנונים” – חקר ההמנונים שאנו שרים

“מסכת המנונים”, ספרו המרגש של אבי זעירא, ממולדת, חוקר את ההמנונים שאנו שרים: “התקווה”, “תחזקנה”, “האינטרנציונל” ו”אני מאמין” (“שחקי שחקי” לטשרניחובסקי). הקושי העיקרי הוא עם “האינטרנציונל”, אבל יש לכבד


בכנסים ובוועידות של תנועת העבודה הציונית, על כל שלוחותיה, מפלגותיה, תנועות ההתיישבות שלה, תנועות הנוער שלה והארגונים הקשורים אליה, נהגו המשתתפים לעמוד ולשיר ברצף שלושה המנונים: “התקווה”, “תחזקנה” ו”האינטרנציונל”. כך, לפחות עד שנות השישים של המאה שעברה.

למה שלושה המנונים? “התקווה” הוא ההמנון הלאומי, הוא ההמנון המשותף לכל העם היהודי (ובפועל – ההמנון המשותף לכל הציונים ומאז תש”ח, המנון המדינה).

“האינטרנציונל” הוא ההמנון המשותף לכל מעמד הפועלים בעולם (ובפועל – לאנשי רוב התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות בעולם).

“תחזקנה” הוא ההמנון הייחודי לתנועת העבודה הציונית.

הצירוף הזה מבטא את האופן שבו התנועה תפסה את עצמה ואת מעגלי ההשתייכות שלה: תנועה ציונית-סוציאליסטית, שהיא חלק מן הציונות, חלק מן הסוציאליזם העולמי ובעלת ייחוד משלה. היא אינה מוותרת על הלאומיות היהודית, אך השותפות עם החלקים הלא-סוציאליסטיים בה היא חלקית. היא אינה מוותרת על הסוציאליזם העולמי, אך השותפות עם הסוציאליסטים שאינם יהודים וציונים היא חלקית. מעגל ההשתייכות המלא שלה הוא עם מי שמאמין בציונות וסוציאליזם.

משלושת ההמנונים, נותר היום “התקווה” בלבד.

מסכת המנונים

לאחרונה, יצא לאור ספר יפה ומעניין, אפילו מרגש, מאת אבי זעירא, במסגרת ספריית “תנועת תרבות”: “מסכת המנונים”.

אבי זעירא, חבר המושב השיתופי מולדת, שבאזור הגלבוע, הוא מראשי בית יגאל אלון בגינוסר ולשעבר, מנהל מכון “שיטים”, מכון החגים הקיבוצי. לאבי גם היסטוריה בגולן – הוא עמד בראש תכנית מקו”ם: מנהיגות, קהילה ומורשת, תכנית לפיתוח מנהיגות צעירה בהובלת מתנ”ס הגולן. במקביל, הוא הדריך במכינה הקדם-צבאית במיצר ובהמשך הדרך – עמד בראש המכינה.

“תנועת תרבות” היא תנועת אמנים מחנכים, אשר חרטו על דגלם את חידוש התרבות בחברה הישראלית של המאה ה-21, דרך התיישבות שיתופית ברחבי הארץ, הקמת מוסדות תרבותיים חלופיים ויצירה אמנותית. הצעירים הללו חיים בקבוצות המפוזרות ביישובים ושכונות ברחבי הארץ ומקיימים בקהילות פעילות רציפה, מעמיקה ומתמשכת עם אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים. אבי זעירא הוא מורה שותף ליהדות וציונות ב”תנועת תרבות”, (תיאור התנועה לקוח, בקיצורים, מגב הספר).

מסכת היא סוגה ספרותית שפיתח יריב בן אהרון – בניית מעין דף גמרא סביב טקסט. הטקסט במרכז וממנו פירושים, הרחבות ובעיקר, פיענוח מקורות היניקה וההשראה של כותב הטקסט. יריב, איש רוח ומחנך דגול שהעמיד דורות של תלמידים, היה מראשי תנועת ההתחדשות היהודית בישראל. אני רואה את מפעל המסכתות כיצירתו החשובה ביותר. הוא כתב וערך מסכתות על כתבים של ביאליק, אלתרמן, קפקא, ברנר, שלונסקי, למדן ועוד. יריב הלך לעולמו בערב סוכות, השנה. הוא הספיק לראות את המסכת של אבי ולשבח אותה (ומי שהכיר את יריב יודע שהוא היה מבקר קפדן ביותר, שלא עשה הנחות לאיש), אך היא יצאה לאור לאחר מותו. אני מקווה ש”מסכת המנונים” מסמנת את המשך מפעל המסכתות מבית היוצר של יריב ותלמידיו.

“שחקי שחקי”

במסכת, ירד אבי לשורש כל אחד מההמנונים ובעיקר, הביא את המקורות היהודיים שמהם נשאבו הטקסטים. כמובן, שהיניקה מאותם מקורות אינה רק שימוש באסוציאציות מוכרות מגרסא דינקותא של המשורר, אלא הן נושאות מסר רעיוני של חיבור לערכים המצויים בטקסט ומהווים השראה לכותב ההמנון.

המסכת עוסקת בארבעה המנונים. בנוסף לאלה שציינתי, הרביעי הוא “אני מאמין” של טשרניחובסקי, המוכר יותר כ”שחקי שחקי”. אבי צירף אותו, כי מבחינת אופיו של השיר וערכו, יש בו מן ההמנוניות. אכן, הוא היה אחת ההצעות להמנון המדינה, עם הקמתה.

אני לא הייתי מצרף את השיר הזה, הגם שהוא באמת מקסים ובהחלט ראוי לשמש כה”המנוני”, מהסיבה ההיסטורית הפשוטה, שהוא מעולם לא היה המנון. אף פעם הוא לא הוכר והתקבל כהמנון, אף פעם ציבור לא עמד דום כדי לשיר אותו ולכן הוא קצת נטע זר בספר.

אך ייתכן שעמדתי מוטה מכך שהיום יש המציעים את השיר הזה כהמנון, במקום “התקווה”. ברור לי מה עומד מאחורי ההצעה. הרי יש לנו המנון, המנון נפלא, המנון אהוב, המנון שאנשים מסרו את נפשם, כשמילותיו על שפתותיהם. מי שמציעים להמיר אותו ב”אני מאמין”, אינם עושים זאת בשל רצונם ב”אני מאמין”, אלא בשל רצונם להחליף את “התקווה”. המילה המפורשת “יהודי” אינה מופיעה ב”אני מאמין” ובבחירת הבתים שיהפכו להמנון, הם מנסים לנתק את מדינת ישראל ממהותה הלאומית, באמצעות בחירת המנון שניתן לפרשו כאוניברסלי, קוסמופוליטי. אני סולד מהרעיון הזה וממה שעומד מאחוריו, כי לא את ההמנון הלאומי הם רוצים לשנות, אלא את צביונה הלאומי של המדינה. אין הם רוצים מדינה יהודית, אלא איזו עיסה אחרת, סרת טעם וריח.

מבין שלושת ההמנונים, כמובן שקשה לי מאוד עם “האינטרנציונל”. בשם ההמנון הזה, נרצחו במאה העשרים עשרות מיליוני אנשים ודוכאו מאות מיליונים בידי מדינות העריצות הקומוניסטית. בין המשטרים שאימצו את ההמנון הזה, רבים שעמדו מאחורי אויבי ישראל, מאחורי ארגוני הטרור ושללו מכל וכל את הציונות ואת מדינת ישראל. כמובן, שעובדה זו פוסלת את “האינטרנציונל” מלשמש המנון, בעבורי.

עם זאת, אני מברך על שיבוצו במסכת. בראש ובראשונה, כי אין לשכתב את ההיסטוריה והיה זה המנונם של האנשים שהקדישו את חייהם במסירות נפש לבניין הארץ, להקמת המדינה, ליישוב הארץ ולמפעלים הציוניים היפים ביותר והצודקים ביותר שקמו כאן, בארץ ישראל. הם הזדהו עם ההמנון, שביטא את כמיהתם לעולם צודק ויפה יותר. הם ראויים לכך שנכיר ונלמד, נעריך ונכבד, אפילו נעריץ את עולמם ו”האינטרנציונל” תפס מקום משמעותי בעולמם.

הנוסח המלא

העובדה ש”התקווה”, “תחזקנה” (שמו של השיר, שכתב ביאליק, הוא “ברכת עם”) ו”אני מאמין” רוויים במקורות ישראל היא כמעט מובנת מאליה. אבל… “האינטרנציונל”?! האם מקורות היהדות היו מקורות היניקה וההשראה של המשורר הסוציאליסט הצרפתי אז’ן פוטייה, מחבר “האינטרנציונל”?

כמובן שלא. אולם הגרסה העברית של “האינטרנציונל”, נכתבה בידי אברהם שלונסקי, שהתבסס על התרגום לרוסית. אצל שלונסקי, כל שורה, בכל שיר, רוויה יהדות. גם השיר הזה, בגרסתו, מתכתב עם פסוקים מבראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, ישעיהו, עמוס, מיכה, נחמיה, תהילים, מסכת ברכות ועוד.

עם זאת, איך מתיישבות שורות מהותיות ומשמעותיות בשיר כמו “לא כלום – מתמול. מחר – הכול!”, עם “עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית, וזמר בקול: בואי כלה”? איך אפשר להזדהות עם השורה הזאת ולכתוב שירים שמהותם היא הצגת המעשה החלוצי הציוני כתחיית האתמול המקראי, כהתגשמות חזון הנביאים. איזה מן המסרים הוא שלונסקי האמתי?

לטעמי, את התשובה לכך סיפק שלונסקי עצמו, כאשר באסופת כל כתביו, שכללה גם את כל תרגומיו, שהוציא זמן קצר טרם מותו, לא כלל את “האינטרנציונל”.

בהמנונים השונים, נהוג לאמץ כהמנון בית אחד או שנים, משיר מרובה בבתים. טוב עשה זעירא, כאשר הביא את השירים במלואם וניתח אותם בשלמותם. עובדה זו העניקה לכל אחד מן ההמנונים פרספקטיבה רחבה יותר.

ב”התקווה”, למשל, אנו שרים שנים מתוך עשרת בתי השיר, שנפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון, קרא לו “תקוותנו”. הספר עוסק בכל עשרת הבתים. חבל שזעירא לא הביא, לצד הנוסח ששופץ ברבות הימים, את הנוסח המקורי של אימבר: “עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, העיר בה דוד חנה”.

קוצר היריעה לא יאפשר לי העמקה והדגמה מבין דפי המסכת, אלא להסתפק בהמלצה לקרוא אותה ולהעמיק בה, כי אני רואה בה חשיבות רבה.

היא חשובה לא רק כדי להכיר את עולמם של חלוצי הציונות, אלא כיוון שיש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות, להגשמת חזונם החברתי, שהוא חלק משמעותי ובלתי נפרד מחלומם הציוני.

אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
אירועים שיתקיימו ב 1st יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th יוני
אירועים שיתקיימו ב 6th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th יוני
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?