כדי להבין את המשמעות האסטרטגית של מבצע "שאגת הארי", כדאי לבחון היכן היינו בשבעה באוקטובר והיכן אנו היום
השבעה באוקטובר הוא קודם כול יום של טבח המוני אכזרי; רצח, אונס וחטיפה של גברים, נשים, טף וקשישים. הוא גם הכישלון הגדול ביותר של מדינת ישראל בביטחון שהיא מחויבת לספק לאזרחיה והכישלון המבצעי והמודיעיני הגדול ביותר בתולדות צה"ל.
אך בנוסף לאלה, היום המר והנמהר הזה פגע פגיעה קשה, חסרת תקדים, במעמד האסטרטגי של ישראל במזה"ת. ביום הזה, ישראל נתפסה כמדינה חלשה, מפוחדת, נמר של נייר, שלא עמדה מול ארגון מחבלים קטן, שלא ידעה להגן על אזרחיה; ישראל הצטיירה כטרף קל. ובמזרח התיכון, שאינו מקבל את זכות קיומה של ישראל, כולל המדינות שחתומות עמנו על הסכמי שלום, להיות טרף קל, זה להזמין עוד ועוד מתקפות, טרור והצקות, על מנת למוטט את המדינה ולהביא לחיסולה.
הנה, היום ישראל מצטיירת כמעצמה האזורית החזקה ביותר, חותרת למגע, יוזמת, תוקפת את הבריון האיראני המאיים על המזה"ת ועל העולם כולו ומכה אותו שוק על ירך. במזרח התיכון, יש משמעות רבה לעוצמה. העוצמה יוצרת יראת כבוד. העוצמה יוצרת רצון להתחבר עם החזק.
התמכרות לשקט
הנה עוד הבדל בין השבעה באוקטובר ל"שאגת הארי" – תפקידה של ארה"ב. כאשר הנשיא ביידן אמר "דונ'ט", זו הייתה אמירה מאיימת כלפי מי שמתכוון לפגוע בישראל, הילד החלש, בשיא חולשתו ורֶמֶז שארה"ב החזקה לא תשב בחיבוק ידיים אלא תתערב כדי להגן על קיומה של ישראל. היום, ישראל סחפה את ארה"ב, מתוך עוצמה, למבצע משותף, כתף אל כתף, נגד האויב המשותף, על מנת להכותו.
אנו רואים לנגד עינינו מהפך אסטרטגי של ממש.
איך קרה המהפך הזה?
כדי להבין את הדבר, עלינו לבחון קודם כול את המציאות של השבעה באוקטובר ולראות מה נשתנה מאז.
אני מציע למחוק מסדר יומנו את הביטוי "מחדל השבעה באוקטובר". המחדל לא היה בשבעה באוקטובר. המחדל גם לא היה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. השבעה באוקטובר הוא התוצאה הישירה והבלתי נמנעת של מדיניות רבת-שנים; מדיניות של הכלה, הבלגה, פייסנות, התמכרות לשקט, תשלום פרוטקשן כדי להרוויח שקט.
המדיניות הזאת היא תוצאה של מנטליות חולה של רפיסות, דחיינות ופחדנות. הביטוי האידאולוגי לתפיסה הזאת הוא התאוריה של "מלחמת ברירה", תולדת המחאה נגד מלחמת שלום הגליל, לפני 44 שנה. על פי התאוריה הזאת, אין לגיטימציה למלחמה, אלא כזו שהותקפנו בה. מלחמה כזו היא "מלחמת אין ברירה" ורק היא מוצדקת. מלחמה שאנו יוזמים היא "מלחמת ברירה" וככזו היא אינה לגיטימית, חלליה הם חללי שווא והקיצונים אף יאמרו שיש לסרב להשתתף בה.
הגישה הזאת שיתקה אותנו. היא גרמה לכך, שראינו לנגד עינינו איך מתפתחות שתי מפלצות טרור אימתניות בעזה ובלבנון, מגובות באיראן, מחויבות לתקוף אותנו ולא עשינו דבר וחצי דבר במשך שנים כדי לחסל את האיום, בטרם יתפוצץ לנו בפנים. אבל עלינו להבין שיש חוק טבע: אם היוזמה לא תהיה בידינו, היא תהיה בידיהם. אם היא תהיה בידי האויב, הוא יתקוף אותנו בשעה הכי רעה מבחינתנו. זה קרה בשבעה באוקטובר, בעזה. אילו זה קרה בלבנון, התוצאות היו חמורות לאין ערוך. אילו הייתה זו התקפה משולבת, היינו במצוקה קיומית של ממש.
החלפנו דיסקט
מבצע "שאגת הארי", כהמשך ל"עם כלביא", מבטא את היפוכה הגמור של המנטליות הזו. נקודת המוצא למהפך המנטלי, היא התובנה שאנו נמצאים מאז יום הקמת המדינה במלחמת אין ברירה, מול אויב החולם להשמידנו והשאלה היא אם אנו ניזום ונפתיע אותו, או שהוא ייזום ויפתיע אותנו. הבנו, שהיוזמה חייבת להיות בידינו. החלפנו דיסקט. כאשר שינינו את דרכנו, התוצאות – בהתאם.
השינוי לא היה מידי. גם אחרי השבעה באוקטובר, התקשינו להשתחרר מתפיסת העולם המעוותת ולצד זה, איבדנו את הביטחון העצמי. הכניסה למלחמה בעזה הייתה מהוססת מאוד. המלחמה בעזה הייתה מלחמת דשדוש. בגבול לבנון, המצב היה גרוע אף יותר. פינינו בבהלה את כל אזור הספר ובכך היכינו את עצמנו באחת המכות הקשות ביותר בתולדות הציונות והענקנו לחיזבאללה את הניצחון הגדול ביותר שחלם עליו.
במקום להגן על יישובינו ועל אזרחינו, פינינו אותם. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב, הקמנו רצועת ביטחון בתוך מדינת ישראל. במשך עשרה חודשים, במקום לחתור להכרעה, חתרנו להסדרה, תוך שהפחדנו את עצמנו מהמלחמה הנוראית עם חיזבאללה, אם נעז לפעול.
אך כאשר החלפנו דיסקט, התוצאות לא איחרו לבוא – "עיד אל ביפר", חיסול נסראללה, השמדת רוב ארסנל הטילים והרקטות של חיזבאללה, תמרון שהרחיק את חיזבאללה מדרום לבנון והרס את "כפרי רדואן", שחלשו על יישובינו כאשר כל בית ובית בהם היה מוצב של חיזבאללה עם בונקר תחמושת אדיר.
את הפסקת האש אכפנו באסרטיביות, בהגנה אקטיבית, להבדיל משנות אוזלת היד מול ההפרות של החלטת מועצת הביטחון, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, שהפכו אותה לאות מתה.
העתיד וצפונותיו
מה צופן לנו העתיד? אני רואה הזדמנויות רבות בעקבות המבצע באיראן, אם רק נהיה נחושים לא נמצמץ.
איראן – באיראן ביכולתנו לכתוש את הרפובליקה האסלאמית, להחליש אותה קשות ,הן מבחינת האיומים על ישראל, על המזה"ת ועל העולם והן מבחינת יכולתה לשלוט באיראן. מכה כזו תיצור את התנאים להתקוממות עממית, שתיתמך במודיעין של ארה"ב וישראל ותפיל את המשטר. אני מאמין שעשוי לקום באיראן משטר שיהיה בן בריתנו העיקרי במזה"ת.
לבנון – זו הזדמנות למוטט את חיזבאללה וליצור רצועת ביטחון קבועה בתוך לבנון, עד הליטני ולא לאפשר את הקמתם מחדש של כפרי רדואן מדרום לנהר.
טורקיה – טורקיה היא אויב מר של ישראל. כמו איראן, משטר האחים המוסלמים חותר להשמדת ישראל. ארדואן חותר לשלוט במזה"ת ולהיות הסולטן של האימפריה העות'מאנית המתחדשת, הפעם בלבוש איסלמיסטי. הוא מקים את ציר האחים המוסלמים שהוא מנהיגו וקטאר היא הגזברית שלו. הוא הופך את סוריה לפרוקסי שלו. הוא מנסה להשתלט על עזה. הוא פועל בלוב ובסומליה. הוא כרת ברית עם פקיסטן. בנוסף לכול, הוא מקושר מאוד לארה"ב ומשפיע עליה.
טורקיה תרוויח מנפילת איראן ותתחזק. אולם השותפות שלנו עם ארה"ב במערכה, בשיתוף פעולה יוצא דופן, לעומת הניכור של טורקיה שישבה על הגדר, עשוי לחזק את ישראל ולהחליש את טורקיה מול ארה"ב ומול מדינות האזור. מציאות כזו תשפיע גם על עזה.
עזה – חרף ההישגים המשמעותיים שהיו לנו במלחמה, המצב הנוכחי אינו טוב. המטרה המרכזית של המלחמה, מיטוט חמאס, לא הושגה. חמאס על הרגליים, חמוש, שולט ביד רמה בקרוב למחצית משטח הרצועה ואינו מתכוון ללכת לשום מקום. טורקיה וקטאר, פטרוניותיו, בדרך להיות בעלות הבית ברצועה. לישראל אין חופש פעולה בשטח שבאחריות חמאס (להבדיל משטחי הרש"פ ביו"ש). אומנם בעסקת החטופים נאמר בפירוש שעל חמאס להתפרק מנשקו, אך זה לא קרה ולא יקרה בטוב.
התחזקותה של ישראל, חיזוק הברית בינה לבין ארה"ב והיחלשות טורקיה מול ישראל, הן הזדמנות לשנות את המצב לאשורו. לחדש את המלחמה, בתמיכה ובגיבוי של ארה"ב, לצורך מכת המחץ האחרונה על חמאס.
